הרהורי סתיו

אני מחבבת את הסתיו בארץ, חוץ ממפגעי החמסינים של עונת המעבר, ארוחות החג עמוסות הקלוריות והמשפחתיות המעיקה הוא עונה נהדרת. אין ספק שהסתיו הוא העונה ההולמת ביותר את תחילת השנה – הקיץ המעיק מתחיל להיגמר, יש קרירות נעימה בבקרים, ובלילות מתחיל להיות צונן, החצבים פורחים, והיורה מרענן את האוויר ומעלה פלומת עשב ירוקה וענוגה שמתחילה לבצבץ בין השלדים החומים של קוצי הקיץ שחלף – הכול עדיין פתוח וטרי ומלא תקווה, טרם הספקנו להתאכזב מדברים שעוד יקרו בעתיד, אפשר לנשום נשימה עמוקה ולצפות לטוב שלפעמים אפילו מתגשם, ואולי השנה כן ירד שפע של גשם?

לקוות מותר, לא?

 

גם את יום כיפור אני אוהבת. כשהייתי ילדה זה היה יום משמים ונטול אירועים, אבל ככל שאני מתבגרת ככה הוא נעשה חביב עלי יותר מכל החגים. אני יודעת, יום כיפור הוא לא חג, נהפוך הוא, אבל יש בו משהו נקי ופשוט ולא עמוס בהתחייבויות והתרוצצויות.

ביום כיפור אפשר להוריד הילוך, לא צריך לצאת ולא לפגוש אנשים, לא נוסעים לשום מקום, מקסימום טיול רגלי קטן ליד הבית. אין צורך לעשות הכנות מיוחדת, לא צריך לערוך קניות, להביא מתנות, להתארח ולארח, אפשר להניח לכל החשבונות המשפחתיים הלא נעימים ולפרוש איש לביתו ולפינתו.

בשביל סוציומטים כמוני זה יום נפלא, שקט ורגוע ונטול הסחות דעת. יום שמותר במצפון נקי להתכנס בעצמך ואיש לא יבוא אליך בטענות, ביום כיפור זה בסדר, זה נכון וראוי וחבל שאי אפשר לנהוג ככה בכל שאר החגים.

 

אני לא צמה ביום כיפור, אף פעם לא צמתי, אבל מאחר והג'ינג'י צם באדיקות (למרות שהוא לא דתי כלל) גם אני אוכלת ביום כיפור בחטף משהו קל בלבד, וזה לא מפריע לי כלל, אבל על שתייה אני לא מוכנה לוותר, צמא מזיק לבריאות, מעיק על הכליות ועושה לי כאב ראש שמפריע לי לערוך חשבון נפש.

עינויי נפש וגוף זה לא אני, לדלג על ארוחה זה בסדר, אבל להתעלף מחוסר נוזלים נראה לי חסר טעם, לא רואה בזה שום יתרון, רק נזק.

לכן גם לא אבקש סליחה ביום כיפור מאיש, לא שלא פגעתי וחטאתי כמו כל בן אדם אחר, אבל אני לא רוצה שאף אחד יבקש ממני סליחה כי ככה צריך, זה סתם מביך ולא לעניין. אם מישהו מרגיש שפגעתי בו שיגיד לי בזמנו החופשי, לא צריך בשביל זה בקשת סליחה מאורגנת ביום מיוחד

חשבון נפש בין האדם לעצמו זה דווקא רעיון טוב, אבל גם אותו אני עושה כשנחה עלי הרוח, לא לפי לוח השנה.

 

מאז 73 יום כיפור קשור אצלי קשר בל ינתק למלחמת יום כיפור. הייתי אז כבר בחורה די בוגרת, כמעט בת 17 אבל עדיין תמימה וילדותית. המלחמה הזו שחוויתי כתלמידת תיכון שלא ידעה יותר מידי על מה שבאמת קורה סביבה (לא רק אני לא הבנתי, אף אחד אחר לא ידע אז יותר מידי, ואולי טוב שכך) הייתה בשביל כולנו סטירת לחי מהדהדת שניערה אותנו באחת מהאופוריה של מלחמת ששת הימים.

אני והמדינה התבגרנו מאוד מאז אותה מלחמה, אחרי יום כיפור ההוא איבדנו את התמימות ואת התחושה שיש מבוגר אחראי שמשגיח עלינו.

מאז, בסוף כל יום כיפור, אני מקשיבה לדיווחים על כל המתעלפים והמתאשפזים, שומעת את רשימת התאונות והצרות שקרו במהלך היום המיוחד הזה, מצקצקת בלשוני כמו כולם ונאנחת כמה נורא ששוב נפגעו ילדים בתאונות אופניים, ושוב אנשים חטפו התקף לב או התעלפו בגלל הצום, ומה זה הברבריות הזאת להשליך אבנים על אמבולנסים? למה אי אפשר ללדת בשקט ביום כיפור? ואחר כך משחררת ביני לבין עצמי אנחת רווחה קטנה, הנה עברנו בשלום עוד יום כיפור אחד, גם השנה אף אחד לא התקיף אותנו, הצופרים שתקו ושום קטסטרופה לא קרתה, עוד יום כיפור עבר בסדר, יחסית, אפשר לפצוח בלב קל בשנה חדשה ולהתחיל להתארגן לחג הבא.