זכות הציבור לדעת?

אין חולק על כך שכול מי ששמע על מותו הטראגי של אסף רמון הזדעזע ונחרד. כמה חבל שבחור כל כך צעיר ומוכשר שאיבד את אביו בצורה כל כך נוראית מצא את מותו בדרך דומה רק שש שנים אחר כך, כאב לב נורא למשפחתו לאימו, לאחיו, לכל חבריו ומכריו.

 

בזמנו, כששירתי בחיל אוויר, גיליתי נדהמת שיש כל הזמן תאונות אימונים. במשך השנתיים בהן הייתי חיילת צילמתי הרבה מטוסים יקרים שהתרסקו על הקרקע ומידי פעם גם נהרגו הטייסים שהטיסו אותם.

כולם היו גברים צעירים, אהובים ויקרים, ומותם השאיר פצע שלעולם לא יגליד בלב בני משפחתם.

לפני יותר משלושים שנה התאונות הללו היו סוד שרק מי ששירת בחיל האוויר, או היה קרוב משפחה, ידע עליו. בזמנו לא דברו על זה בתקשורת, היום הכול השתנה, כיום יש לציבור זכות לדעת וכולם יודעים הכול מדברים על הכול.

כנראה שככה עדיף, יותר טוב שהכול ידוע וגלוי ושקוף, אבל אני תוהה למי זה עוזר, ומה זה משרת כשכתב דוחף מיקרופון לפניה של חברתו הכואבת וההמומה, נערה צעירה ואבלה? או מתעקש לראיין את דודו, אחיו של אביו המת?

ואני ממש לא מבינה למה היה צריך לשלוח כתבים לביתו?

איזה ערך חדשותי יש למראה פני בני המשפחה האבלים ולמה צריך היה לצלם את מסע הלוויה?

אין חולק על כך שזכות הציבור לדעת דברים שקורים במדינה ובעולם, אבל לאיש אין זכות להתפלש באבלם הפרטי מאוד של אנשים פרטיים. גם אם תצליחו, עיתונאים קטנים, נחושים וחרוצים שלי, לצלם את הדמעות הפורצות מעיני האם השכולה ברגע שבשורת האיוב מגיעה אליה או להקליט את קולה השבור מיגון אני לא אטרח לצפות בזה.

לא רוצה לראות ולשמוע את האבל הפרטי מאוד של הורים שכולים בדיוק כשם שאין לי עניין להציץ להם במקלחת.

כבר כתבתי על זה פעם וצר לי שאני צריכה לכתוב על זה שוב, כבר כמה שנים יש בתקשורת נטייה צהבהבה מגונה לחשוף אנשים בשעת צערם, ולגרור אותם להתראיין מוקדם ככל האפשר אחרי שהבשורה הנוראית נחתה עליהם.

כמה שעות לפני מותו של אסף רמון ראיינו אם שכולה שבנה החייל נרצח בידי אדם שתקע בו סכין כי הרעש שהוא הקים בזמן ששוחח עם חבריו ברחוב הפריע את שנתו.

העיתונאי החרוץ של גלי צה"ל נחפז לראיין את האישה האומללה ומוכת היגון שהייתה הלומת כאב (ונדמה לי שלא הבינה בכלל שדבריה משודרים לכל העולם) עד לפני הלוויה, ולמרות שבנה היה סתם חייל פשוט בגולני, לא טייס עם יחוס מכובד, כאבה היה גדול לא פחות מזה של רונה רמון.

החשיפה הפומבית הזו של כאבה עוררה בי אותה אי נוחות שחשתי בגלל הפסטיבל שנערך סביב מותו של אסף רמון וגרמה לי לכבות את הרדיו בתור מחאה.

עם כל האבל והצער על מותו של אדם צעיר שכל החיים עוד לפניו וההשתתפות בכאבה של משפחתו יש דברים שהם פרטיים, ולראיין אדם בשעת צערו ואבלו, עוד לפני שישב שבעה, זה פשוט לא מכובד ולא תורם כלום לאיש.

עדיף שזה יפסק.