זכות הציבור לדעת?

אין חולק על כך שכול מי ששמע על מותו הטראגי של אסף רמון הזדעזע ונחרד. כמה חבל שבחור כל כך צעיר ומוכשר שאיבד את אביו בצורה כל כך נוראית מצא את מותו בדרך דומה רק שש שנים אחר כך, כאב לב נורא למשפחתו לאימו, לאחיו, לכל חבריו ומכריו.


 


בזמנו, כששירתי בחיל אוויר, גיליתי נדהמת שיש כל הזמן תאונות אימונים. במשך השנתיים בהן הייתי חיילת צילמתי הרבה מטוסים יקרים שהתרסקו על הקרקע ומידי פעם גם נהרגו הטייסים שהטיסו אותם.


כולם היו גברים צעירים, אהובים ויקרים, ומותם השאיר פצע שלעולם לא יגליד בלב בני משפחתם.


לפני יותר משלושים שנה התאונות הללו היו סוד שרק מי ששירת בחיל האוויר, או היה קרוב משפחה, ידע עליו. בזמנו לא דברו על זה בתקשורת, היום הכול השתנה, כיום יש לציבור זכות לדעת וכולם יודעים הכול מדברים על הכול.


כנראה שככה עדיף, יותר טוב שהכול ידוע וגלוי ושקוף, אבל אני תוהה למי זה עוזר, ומה זה משרת כשכתב דוחף מיקרופון לפניה של חברתו הכואבת וההמומה, נערה צעירה ואבלה? או מתעקש לראיין את דודו, אחיו של אביו המת?


ואני ממש לא מבינה למה היה צריך לשלוח כתבים לביתו?


איזה ערך חדשותי יש למראה פני בני המשפחה האבלים ולמה צריך היה לצלם את מסע הלוויה?


אין חולק על כך שזכות הציבור לדעת דברים שקורים במדינה ובעולם, אבל לאיש אין זכות להתפלש באבלם הפרטי מאוד של אנשים פרטיים. גם אם תצליחו, עיתונאים קטנים, נחושים וחרוצים שלי, לצלם את הדמעות הפורצות מעיני האם השכולה ברגע שבשורת האיוב מגיעה אליה או להקליט את קולה השבור מיגון אני לא אטרח לצפות בזה.


לא רוצה לראות ולשמוע את האבל הפרטי מאוד של הורים שכולים בדיוק כשם שאין לי עניין להציץ להם במקלחת.


כבר כתבתי על זה פעם וצר לי שאני צריכה לכתוב על זה שוב, כבר כמה שנים יש בתקשורת נטייה צהבהבה מגונה לחשוף אנשים בשעת צערם, ולגרור אותם להתראיין מוקדם ככל האפשר אחרי שהבשורה הנוראית נחתה עליהם.


כמה שעות לפני מותו של אסף רמון ראיינו אם שכולה שבנה החייל נרצח בידי אדם שתקע בו סכין כי הרעש שהוא הקים בזמן ששוחח עם חבריו ברחוב הפריע את שנתו.


העיתונאי החרוץ של גלי צה"ל נחפז לראיין את האישה האומללה ומוכת היגון שהייתה הלומת כאב (ונדמה לי שלא הבינה בכלל שדבריה משודרים לכל העולם) עד לפני הלוויה, ולמרות שבנה היה סתם חייל פשוט בגולני, לא טייס עם יחוס מכובד, כאבה היה גדול לא פחות מזה של רונה רמון.


החשיפה הפומבית הזו של כאבה עוררה בי אותה אי נוחות שחשתי בגלל הפסטיבל שנערך סביב מותו של אסף רמון וגרמה לי לכבות את הרדיו בתור מחאה.


עם כל האבל והצער על מותו של אדם צעיר שכל החיים עוד לפניו וההשתתפות בכאבה של משפחתו יש דברים שהם פרטיים, ולראיין אדם בשעת צערו ואבלו, עוד לפני שישב שבעה, זה פשוט לא מכובד ולא תורם כלום לאיש.


עדיף שזה יפסק.

46 תגובות בנושא “זכות הציבור לדעת?

  1. בהחלט מסכימה. ולפני כמה דקות רואיין איתן הבר בטלויזיה וסיפר שהרבה ידעו על מות אסף ז"ל לפני המשפחה. וכשהוא נסע לביתו, שהוא בסמיכות לבית משפחת רמון, ראה עיתונאים / צלמים רעבים טרף ליד הביץ בטרם הגיעו המבשרים לבית רמון.
    אנא אנו באים??
    מזל שרונה רמון ביקשה שלא יצלמו בלוויה.
    אחרת היו תמונות תקריב "מרהיבות לעיין"..

    יהי זכרם של כל הנופלים ברוך.

    אהבתי

    1. מסכימה, וזה רוח הדברים שכתבתי אצלי.
      אני לא צופה בכל צילומי השכול, מבחירה. אולי עם עוד אנשים ינהגו כמוני הרייטינג של צילומים כאלו ירד ולא יהיה כלכלי לשלוח צלמים לאירועי מוות. כי הרי בסופו של דבר מדובר בכסף, לא באנשים.

      אהבתי

    2. הלב נחמץ מצער נורא על הגורל האומלל של המשפחה הזו, לא צריך גם להציק להם עוד יותר. 
      כל פעם אני נחרדת מחדש מחוסר הרגישות של העיתונות. זה כל כך מכוער ומיותר.

      אהבתי

  2. את צודקת.

    אגב, אני חושב שזה גם עניין של פוליטיקה לאומית ואם מחר עושים סקר מגלים שאחוזי התמיכה בנתניהו בעליה, וזאת לאחר שהוא התחיל לדבר על המשפחה ועל השכול ועל השכול שעבר ועל זה שהוא הפגין ממלכתיות ואמר "שהשכול הוא של כולנו".

    אהבתי

      1. ככה זה פוליטיקאים, לא משנה מה האירוע לא משנה מה קרה, טוב או רע, הם תמיד ינסו להוציא מזה עוד טיפה פופולריות ועוד כמה קולות (אז זה סמוך לבחירות או פריימריז או איזו הצבעה). מגעיל.

        אהבתי

  3. את צודקת
    אבל אין מה לעשות, יצא המציצנות גובר על הכל
    אין כמו להציץ על הסבל והאבל של אחרים…
    וזה מוכר יותר מאשר צילומים שמחים

    וכנראה שזה לעולם לא יפסק…

    אהבתי

    1. יכול להיות שנולדתי פגומה, בלי יצר מציצנות?
      גם כשמדובר באנשים פחות מיוחסים ומפורסמים, סתם עמך שמזלם הרע גרם להם להגיע לתקשורת אני מרגישה מבוכה ואי נעימות בגללם.
      מה דחוף כל כך לראיין אנשים באבל? אי אפשר לחכות אחרי השבעה לפחות?
      ההידחפות הגסה הזו לתוך אבל פרטי מעידה על טעם רע שעושה בחילה ויש בה אפס ערך תקשורתי.
      והצורה בה נתניהו קפץ על העגלה הזו… איחס אחד גדול.
      תרבות האבל במדינה שלנו נעשתה חולנית לגמרי.
      לא רוצה לראות ולא לשמוע.

      אהבתי

  4. עד שמצאתי אותך שוב, מאותגרת שכמותי…
    אוהבת לקרוא אותך, גם אם לא תמיד ממש מסכימה. תרשי לי?
    לגבי אסף רמון, מסכימה מאד.
    אנא, אל תהפכי את הבלוג לחד מימדי, והמשיכי לכתוב פוסטים אישיים. זה החן והייחוד שבך. למה להתעלם?
    אפשר אפילו כמה מילים על הפולנים והריבים המשפחתיים. אם תחליטי לשתף, זה יהיה יותר מבסדר. לדעתי, לפחות.
    כמוך, הרשיתי לעצמי לשנות שם, אבל אני מוותיקי-הוותיקים שלך. 

    אהבתי

  5. אין לי מה לומר, חוץ מזה שאני מסכימה איתך.

    נכון שהעיניין כואב ומזעזע, אבל מפה ועד להקדיש לזה 3 מהדורות בחדשות כאילו מעולם לא מתו חבר’ה צעירים בתאונות אימונים שכאלה- זה כבר הפך לחפירה. למה אי אפשר לחכות עם הצילומים של הקרובים שלו עד אחרי השבעה? למה לא לתת לאנשים לעכל את מה שקרה?
    והכי מצחיק שהם עוטפים את זה במשפטים חמימים כמו "אבל לאומי/הבן של כולנו" ודברים כאלה. אני לא מצליחה להבין את זה…

    אהבתי

    1. אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן אבל יש לי הרגשה שיש פה ניסיון של פוליטיקאים לתפוס טרמפ לאומי על הטרגדיה הזאת, וחוץ מזה סתם ניסיון מתועב להעלות רייטינג של עיתונים.
      מכיוון שכולם הכירו את האבא אז גם מותו של הבן נהפך לסנסציה והאסון הפרטי נעשה פתאום פסטיבל המוני ודי מחריד.
      נכון, כואב מאוד על מותו של איש צעיר ומבטיח ועל הטרגדיה של משפחתו אבל באותה מידה כואב גם על כל חייל אחר ועצוב שתרבות הסלב הגיעה גם למשפחת השכול.

      אהבתי

  6. אני מסכימה איתך.
    כמו שאמרת, יש הבדל בין זכות הציבור לדעת, לבין תיעוד חונק של כל דמעה וכל מילה קורעי לב.
    אמנם באיזושהי מידה הכל נראה כל כך שולי…
    הלוואי שאם העיתונאים והתקשורת היו מפחיתים את חשיפת האנשים בזמן צערם, עצב היא פוחת יחד איתם…

    אהבתי

  7. לא רק זה, האם השכולה גילתה שבנה מת מהטלוויזיה!!!!
    זה לא נקלט! ולא, זה לא שמועות, אני בכיתה עם אחיו של אסף רמון ז"ל
    ואני יכולה להגיד לכם בבירור שזה מה שקרה.

    אהבתי

  8. לגמרי נכון. מסכימה עם כל מילה.

    זה מזמן כבר לא "חדשות" אלא קרקס. מי ישיג בן משפחה קרוב יותר, מי יתעד יותר דמעות… נורא. וגם השאלות שלהם לרוב מפגרות, אטומות וחסרות כל ערך חדשותי.

    אהבתי

    1. אני שואלת את עצמי לפעמים איך הם לא מבינים לבד כמה אטומים ורעים הם נשמעים.
      אני לא זוכרת שלפני עשרים ושלושים שנה התנהגו ככה.
      פתאום כל החיים האמיתיים שלנו נעשו תוכנית ריאליטי.

      אהבתי

  9. בס"ד
    שלום לך!טוב שהעלית נושא כאוב זה.בתןר קורבן משפחות נרצחים.כן,יש דבר כזה,חפשו בגוגל.אני חשה מיאוס עד זרא מפסטיבלי המוות.טוב שיש תקשורת,טוב שיש שקיפות,אני בעד אבל עד גבול מסויים.לא לחדור למשפחה בהלוויה בשבעה.לא להראות  את האסון,לבזות את המת.אנו מתחננים..ועדיין,כה הרבה פשלות,גסות
    כה חבל
    והלב נקרע איתם.זה באמת אבל לאומי.אסון,שמכה פעם 2.הפחד של כולנו.הדלקתי נר ואני מתפללת שלרונה והאחים יהא כוח והסבים.
    שנה טובה לכולנו
    ללא אלימות ואסונות
    תודה לך

    אהבתי

  10. קודם מפרגן על בחירת העורכים.
    אני כתבתי משהו דומה אם כי התייחסתי לעניין של הסימפוזיון שנעשה על האבל הלאומי. אין כאן לאומי ואין הילד שלנו והמשפחה שלנו. כל אחד הוא אדם פרטי והחשיפה לא מועילה אלא אם היא נעשית לבקשת הצד שמוכן ורוצה להיחשף. בנוסף בגלל היחוס של הנופל יש שמבדילים בין דם של טייסים לחיילים רגילים. זה מקומם. כל אחד הוא אוצר בעיניי משפחתו. גם בי אין את יצר המציצנות. כנראה שיש פס יצור "דפוק" של אנשים…שמחתי לקרוא.

    אהבתי

    1. אני בטוחה שכמוני וכמוך יש עוד אנשים רבים שחשים אי נוחות מכל הפסטיבל הזה.
      השאלה היא איך לשכנע את עורכי העיתונים והחדשות שיש דברים שאנחנו לא רוצים לראות משודרים, שזה לא מועיל וגם פוגע.
      אולי מחאה של צופים וקוראי עיתונים?
      עצומה, או סתם חרם צרכנים.
      באמת שאין לי מושג.

      אהבתי

      1. חרם צרכנים ממש לא יעבוד כאן. כפי שנאמר כאן – אנחנו לא עם של החרמות. אם אנחנו צורכים דברים ממדינות שגאות בשנאתם כלפינו אנחנו ולא מחרימים, נראה לך שמישהו לא יקנה עיתון כי הוא נטפל למשפחה אבלה?

        תמיד חלמתי להקים עיתון שידווח נטו. לא יטביע כל ידיעה בצהוב, לא יטיף לימיןשמאל כפי שנוטים לעשות העיתונים. אין שום דבר נייטרלי יותר. אין חדשות "נקיות" לא בעיתונים ולא בטלויזיה. בכל עיתון יש עיתונאים שמקבלים כסףהטבות בעבור זה שיכתבו עליהם דברי שבח (או ייטפלו ליריבהם), פשוט אין על מי לסמוך. המראה שהתקשורת מציגה – מעוותת.

        אהבתי

      2. פעם הארץ היה כזה. איכות נתו. בלי כותרות צבעוניות וקשקושים אבל גם הם התקלקלו.

        הלוואי וזה יצא לפועל. אתמול בערב בדיוק חשבתי ככה על עלויות ומה דרוש כדי להכניס לשוק עוד עיתון, חדש. כזה שלא כל עמוד שני זה פרסומות, ולא הכל טבול בצהוב. אם אבא שלי הוא הזוכה שעוד לא בא לגבות את הזכייה בלוטו, מבטיחה ליצור קשר ונקים עיתון חדשותי ולא עיתון צהוב שמציק וחסר עמוד שדרה 🙂

        אהבתי

  11. זה מזעזע ואני מסכימה איתך בכל מילה ומילה.
    זה נורא שהמדינה מדברת על תמיכה ועל משפחה אחת גדולה, אבל כשמישהו רוצה פשוט להתאבל, לבכות לבד, בשקט, אין לו את האפשרות
    כל המדינה תלווה אותו במבטם תחת זכוכית מגדלת.

    מזעזע וחבל. חבל שהגענו למצב כזה נורא בתקשורת. בישראל.

    יהי זיכרם ברוך של כל הנופלים.

    מיכל.

    אהבתי

    1. הציבור ישכח מהר מאוד ויתעניין בחדשות הבאות והם מסכנים ישארו אם הכאב והאבל כל החיים.
      באמת כאב לב נורא וצער, חבל שאי אפשר לכבד אותם קצת יותר, להביע רגשות השתתפות בלי לרמוס את הפרטיות שלהם.

      אהבתי

  12. הכל רייטינג.
    על פיו קמים ונופלים במדינה הזאת וברוני הממון משפשפים ידיים בהנאה.
    ומה מוכר טוב יותר משכול?
    והכי מגוחך שבאמצע השידורים והתיאורים הטרגיים הוכנסו הפסקות לפרסומות עליזות וצבעוניות בהן שרו ורקדו וחשפו וכרכרו ושרו.

    אהבתי

    1. לשמחתי פשוט כיביתי את הטלוויזיה ולא צפיתי בעניין הנתעב הזה.
      אם היו קובעים את הרייטינג לפי הרגלי הצפייה הפרטיים שלי חצי מהערוצים בטלוויזיה היו פושטים את הרגל.
      אני מאוד מקווה שהמשפחה המתאבלת של אסף רמון לא ראתה איך מנצלים את הטרגדיה שלהם למכור כל מיני שטויות.
      הציניות ותאוות הבצע הזו מעוררים בי קבס

      אהבתי

    1. אני משוכנעת שיש רוב גדול ודומם שמרגיש כמונו, זה פשוט לא אנושי לדחוף מצלמות לפנים של אנשים שמתם מוטל לפניהם.
      אולי הגיע הזמן שנפסיק להיות רוב דומם ונמחה בקול גדול?

      נעשה מעשה כדי להביע את דעתנו אחרת הם לא יבינו בתקשורת כמה הם נתעבים ומרגיזים.

      אהבתי

  13. ככה עובדת התקשורה בארץ (אולי גם במקומות אחרים, לא יודע), הם אוהבים סיפורים שקשורים לסבל וכאב כי זה מה מוכר טוב וזה מה נותן רייטינג ואחרי הכל זה מה שמשנה להם.

    אהבתי

    1. אם מכירת העיתונים והרייטינג של הצפייה בטלוויזיה ירדו כל פעם שמפרסמים סבל פרטי ונדחפים בציניות לכאב של אנשים אולי אז הם יקלטו כמה ההתנהגות הזו מגונה ומעוררת תיעוב.
      אני פשוט לא מבינה את הראש של עורך החדשות שאומר לכתב הנה נהרג בחור צעיר בצורה איומה רוץ מהר לצלם את הבכי והסבל של אימו האלמנה שצריכה להתמודד פעם שנייה עם טרגדיה כזו.
      עדיף כבר לנקות בתי שימוש ציבוריים ולא לעבוד בעבודה איומה כזו.

      אהבתי

  14. ישנה בעיה קשה בארץ בנושא התקשורת. אם תשאלי אותי, לקחו את חופש העיתונות ברצינות רבה מדי. העיתונאים יעשו הכל כדי ליצור רעש וכאב, דבר שמביא רייטיניג מסיבה שאני אישית לא מבין.
    צריך להגביל את חופש העיתונות ולא רק בנושא הנ"ל.

    אהבתי

  15. אני מסכימה אתך מאד.  אין לדברים האלה ערך חדשותי  –  זו רק רכילות מציצנית.  אני חושבת שהנטייה הזאת מתגברת בכל העולם,  עם הפתיחות התקשורתית וזמן השידור האינסופי והתחרות על רייטינג.  אני זוכרת שזה הרגיז אותי עוד בימי הפיגועים הגדולים,  כשהיו מראיינים את הנפגעים,  או מצלמים פגישות נרגשות עם בני משפחה,  או שולחים ניידת שידור לבית האבלים   –   חלק מן המרואיינים היו כל כך המומים שאפילו לא היו מודעים לכך שזה ראיון בתקשורת.
    היות שאין מקום לצנזורה בתקופה שלנו,  הדרך היחידה להתגבר על זה היא שהצופים הפוטנציאליים יצביעו ברגליים  –  כלומר, לא לצרוך תקשורת כזאת.  וזה,  אני חוששת,  לא יקרה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s