איך שהזמן רץ…

 מכיוון שמיחזור הוא באופנה כיום אני פשוט אמחזר פוסט ישן שכתבתי בזמנו בתפוז בדיוק בתאריך הזה שבו לא רק התאומים נפלו אלא גם חמותי נולדה לפני שמונים וארבע שנים, וזה הזמן להיזכר בעצב שזה היה גם יום ההולדת של המזכירה שלנו ז"ל (שעמדה לחגוג השנה ארבעים ושתיים סתווים, בדיוק חצי מחמותי) וכמה מוזר שהיא לא חיה יותר… אני לא מצליחה להתרגל לזה ואני מודה שהמוות שלה עורר בי המון מחשבות וחששות, ולמרות העצב הוא גרם לי גם להתניע את עצמי, להתעורר סוף סוף ולהחליט לעשות מעשה – כזו אני, בטוב זה לא הולך אצלי, צריך להכניס לי בעיטה כדי שאזוז, לדוגמא את העובדה שלמדתי להשתמש במחשב (שזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מאז שנולדה לי הבת שלי ואימצתי את הבנים) אני חבה לפיטורים הדי מכאיבים שלי מהטכניון, זו הייתה מכה מכאיבה, הבעיטה הזו מהחממה המפנקת של החצי משרה שלי במקום הרגוע והמקסים הזה, אבל זה היה הכרחי כנראה, כי עד שהועפתי משם הייתי תקועה בשנות השמונים, לא היה לי רשיון נהיגה, ולא מחשב, ואפילו לא נייד, ככה שבעצם בגלל שפיטרו אותי למדתי להשתמש במחשב ולהקליד ונעשיתי הבלוגרית  שאתם קוראי מכירים כיום.

חוץ מזה גם אזרתי עוז, קבעתי תור בקופ",ח ולמרות מחאותיו הקולניות של צץרץ שסירב להצטרף אלי הלכתי לרופאת הילדים המקסימה והנהדרת שלנו, ואחרי שיחה מאוד מאלפת איתה יצאתי עם מרשם לריטלין חדש בשבילו, אותה כמות אבל במתכונת אחרת שתעזור לו לשמור על אותה רמת תרופה בד,ם מה שאולי ישפר את  ביצועיו בבית הספר ואת מצב רוחו באופן כללי.

הייתי צריכה להפעיל את כל כוחות השכנוע והקסם האישי שלי כדי לשכנע אותו שלא יקרה כלום אם הוא ינסה והצלחתי  ואם הייתם יודעים איזה עקשן הוא הייתם מבינים איזה הישג עצום זה.

ובאותה רוח – מהשבוע הבא אני עומדת להודיע לבוס שאני עוזבת בסוף השנה, ובתקווה שהוא יעריך את ההגינות שלי, ואת הרצינות והמחויבות שלי לעבודה וישלם לי פיצויים שיעזרו לנו להתגבר על חלק מהחובות. במקביל אתחיל לחפש עבודה חדשה שתבאס אותי פחות, כי פשוט נמאס לי מהמקום הזה שמדכא אותי נפשית וגופנית וגם משעמם אותי בצורה איומה.

לרגל הסתיו המתקרב אני גם מתמידה בהליכה, שיפרתי פלאים את הכושר הירוד שלי, ואני כבר מרגישה טוב יותר, גופנית ונפשית, ואם אני אמשיך להתנהל ככה באופטימיות ובמרץ אני עוד אהפוך בלי כוונה לאשת קריירה מצליחה….

אוי לא, שמישהו יעצור אותי

 

וזה מה שכתבתי בזמנו על היום הנורא ההוא שבו מה שהטריד אותי היה רכישת מכנסי ג'ינס חדשים לצץרץ שכבר אז, כשהיה רק ילדון קטן וחמוד, היה מודע באופן מטריד לחידושי האופנה. גם כיום כשהוא כבר גדול הרבה יותר הוא עדיין עושה סיפור גדול מההופעה שלו אבל עכשיו אני צריכה רק לדאוג לתקציב, הוא הולך וקונה לבד. 

 

ראשית אני רוצה להגיד מזל טוב לחותנת שלי שיום ההולדת שלה נופל, מה לעשות? דווקא ב – 9.11

מזל טוב לך חותנת יקרה!!!

היום כולם מקשרים את התאריך עם מגדלי התאומים, אבל אני רוצה להזכיר לכם שהחותנת שלי שתחייה נוסדה כבר לפני שמונים שנה (עוד כשגראונד זירו היה סתם ביצה) וסך הכל היו לה חיים לא קלים בכלל

וזה פשוט לא הוגן שדווקא ביום ההולדת שלה בן לאדן החליט להראות לאמריקה מאיפה משתין הדג. 

באמת לא יפה לעשות ככה ליהודיה קשישה.

 

ועכשיו אני רוצה לספר איך נודע לי על נפילת מגדלי התאומים. זה סיפור ארוך ולמרות שאולי זה לא במקום, הסיפור גם טיפה מצחיק. 

כל השכנים שבנו אחרינו העתיקו מאיתנו את רעיון הדירה הקטנה מתחת לבית, סגרו את השטח שמתחת לעמודים והשכירו אותו לזוגות צעירים.

בשנת 2001 גרו בדירה שנמצאת מול חדר השינה שלנו (ככה זה כשגרים על גבעה והשטח משופע קשות) זוג מאוד מיוחד.

הוא – שקט, חרישי, בהיר, צנום ומצטנע.

היא מלאת גוף, שחורת שיער, בעלת קול רועם וכריזמה מתפרצת, ידה בכל ויד כל בה, והעיקר, מדברת כל הזמן ובלי הפסקה, בעיקר בספרדית.

אני והג'ינג'י מכנים אותה עד היום הספרדייה למרות שהיא הייתה בעצם מארגנטינה. הייתה לה משפחה ענקית והמון חברים, וכל יום היא נהגה לשבת על הדשא הפעוט מול פתח הדירה שלהם ולנהל לכולם את החיים בספרדית רועמת.

הספרדייה הייתה בחורה מאוד נחמדה ושכנה חביבה, אבל מאוד מאוד … איך להגיד? בעלת נוכחות בולטת בשטח. לא פלא שבעלה בקושי הוציא מילה מהפה והיה צריך לעמוד על שלו בדרך מאוד מיוחדת.

רוצים דוגמא? בבקשה – יום אחד היא ובעלה רבו והוא (יוצא סיירת מטכ"ל או משהו) ארז תרמיל ופשוט השאיר פס ונעלם.

הגברת, דומעת ומבוהלת ועם זאת נמרצת להפליא, הקימה חמ"ל בדשא המפורסם (שנמצא בקו אווירי בערך שתי מטר מהחלון הצרפתי שלידו אני כותבת במחשב שלי ברגע זה ממש) וכמו גנרל עטור ניסיון ניהלה מבצע חיפושים מדן ועד אילת אחרי הבעל הנעלם.

שלושה ימים היא לא נחה ולא שקטה לרגע, הזעיקה את כל החברים שלו ושלה – בערך שלושה אוגדות כולל מילואים – ואפילו התראיינה בערב חדש והפנתה קריאה נרגשת לאומה שימצאו את בעלה האובד.

בסוף הבחור נמצא, ישן לו לתומו תחת עץ אורן אחד בשמורת הכרמל, מרחק עשרים דקות נסיעה מהבית.

לא היה לו מושג מכל המהומה שהתרחשה בביתו – הוא פשוט רצה לאוורר את הראש ולנוח קצת.

ומה זה שייך לסיפור מגדלי התאומים? אחרי שהוא חזר והם התפייסו היא נכנסה להריון, ובספטמבר ההוא היא הייתה בערך בחודש החמישי.

באתו יום הכל היה כמו תמיד – אני ישבתי בדממה, מוסתרת מעבר לתריס של החלון הצרפתי שלי שנפתח למרפסת רומאו ויוליה עגולה, חמודה וחסרת תועלת להפליא והקלדתי משהו במחשבי, והגברת הספרדייה קשקשה כדרכה בטלפון, ואז השתררה דממה קצרה ופתאום אני שומעת אותה צורחת בקולי קולות, "אוווו!!!!! זה נופל!!!!"

נשבעת לכם, ברגע זה הייתי בטוחה שמה שנופל שם הוא התינוק שברחמה. זינקתי מבוהלת מכיסאי, מנסה נואשות להיזכר בטלפון של מגן דוד אדום, אבל אחרי שהיא צרחה למישהו שידליק את הטלוויזיה הדלקתי את הטלוויזיה שלי שעומדת אגב ממש ליד המחשב, ואז ראיתי הכל….

בהתחלה היינו משוכנעים שזו פשוט תאונה איומה, אבל אז זרמו דיווחים שגם על הפטנגון נפל מטוס, ואחר כך סיפרו על עוד מטוס אחד שהתרסק בלי שום סיבה…

וזה הרגע להזכיר שלמרות שכיום כולם מדברים רק על התאומים, היו באותו יום עוד שני אירועים וגם שם מתו אנשים.

כל היום ההוא היה עצוב מאוד, אבל לצץרץ לא היה אכפת מה קורה באמריקה הרחוקה. אני הבטחתי לו שבאותו יום הולכים לחנות 'פוקס' לקנות לו ג'ינסים, ומאחר והחיים נמשכים עד שהם נפסקים אכן הלכנו לחנות וקנינו לו שני ג'ינסים יפים שכיום כבר קטנים עליו.

 

כמובן שבאותו יום וגם למחרת כולם דברו כל הזמן על הטרגדיה וגם הג'ינג'י היה חייב להוסיף הערה מקורית משלו, דווקא ביום הזה הוא נזכר לנזוף בי שוב, אחרי שכבר הקים מהומה ענקית בשנה שעברה באותו נושא בדיוק, למה מסרתי למכירה בפשפשוק את הפזל הענקי שהביאה אימו מטיול בחו"ל? פאזל אימתני של מגדלי התאומים שלאף אחד בבית שלנו לא היה ראש וחשק להרכיב אפילו פעם אחת, אבל זו מתנה מאימא שלו ואיך זה שנתתי אותו ואני תמיד עושה שטויות כאלו ומה אם אימא שלו תשאל על הפאזל ו…..

ואיפה אתם הייתם כשנודע לכם על מגדלי התאומים?