איך שהזמן רץ…

 מכיוון שמיחזור הוא באופנה כיום אני פשוט אמחזר פוסט ישן שכתבתי בזמנו בתפוז בדיוק בתאריך הזה שבו לא רק התאומים נפלו אלא גם חמותי נולדה לפני שמונים וארבע שנים, וזה הזמן להיזכר בעצב שזה היה גם יום ההולדת של המזכירה שלנו ז"ל (שעמדה לחגוג השנה ארבעים ושתיים סתווים, בדיוק חצי מחמותי) וכמה מוזר שהיא לא חיה יותר… אני לא מצליחה להתרגל לזה ואני מודה שהמוות שלה עורר בי המון מחשבות וחששות, ולמרות העצב הוא גרם לי גם להתניע את עצמי, להתעורר סוף סוף ולהחליט לעשות מעשה – כזו אני, בטוב זה לא הולך אצלי, צריך להכניס לי בעיטה כדי שאזוז, לדוגמא את העובדה שלמדתי להשתמש במחשב (שזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מאז שנולדה לי הבת שלי ואימצתי את הבנים) אני חבה לפיטורים הדי מכאיבים שלי מהטכניון, זו הייתה מכה מכאיבה, הבעיטה הזו מהחממה המפנקת של החצי משרה שלי במקום הרגוע והמקסים הזה, אבל זה היה הכרחי כנראה, כי עד שהועפתי משם הייתי תקועה בשנות השמונים, לא היה לי רשיון נהיגה, ולא מחשב, ואפילו לא נייד, ככה שבעצם בגלל שפיטרו אותי למדתי להשתמש במחשב ולהקליד ונעשיתי הבלוגרית  שאתם קוראי מכירים כיום.


חוץ מזה גם אזרתי עוז, קבעתי תור בקופ",ח ולמרות מחאותיו הקולניות של צץרץ שסירב להצטרף אלי הלכתי לרופאת הילדים המקסימה והנהדרת שלנו, ואחרי שיחה מאוד מאלפת איתה יצאתי עם מרשם לריטלין חדש בשבילו, אותה כמות אבל במתכונת אחרת שתעזור לו לשמור על אותה רמת תרופה בד,ם מה שאולי ישפר את  ביצועיו בבית הספר ואת מצב רוחו באופן כללי.


הייתי צריכה להפעיל את כל כוחות השכנוע והקסם האישי שלי כדי לשכנע אותו שלא יקרה כלום אם הוא ינסה והצלחתי  ואם הייתם יודעים איזה עקשן הוא הייתם מבינים איזה הישג עצום זה.


ובאותה רוח – מהשבוע הבא אני עומדת להודיע לבוס שאני עוזבת בסוף השנה, ובתקווה שהוא יעריך את ההגינות שלי, ואת הרצינות והמחויבות שלי לעבודה וישלם לי פיצויים שיעזרו לנו להתגבר על חלק מהחובות. במקביל אתחיל לחפש עבודה חדשה שתבאס אותי פחות, כי פשוט נמאס לי מהמקום הזה שמדכא אותי נפשית וגופנית וגם משעמם אותי בצורה איומה.


לרגל הסתיו המתקרב אני גם מתמידה בהליכה, שיפרתי פלאים את הכושר הירוד שלי, ואני כבר מרגישה טוב יותר, גופנית ונפשית, ואם אני אמשיך להתנהל ככה באופטימיות ובמרץ אני עוד אהפוך בלי כוונה לאשת קריירה מצליחה….


אוי לא, שמישהו יעצור אותי


 


וזה מה שכתבתי בזמנו על היום הנורא ההוא שבו מה שהטריד אותי היה רכישת מכנסי ג'ינס חדשים לצץרץ שכבר אז, כשהיה רק ילדון קטן וחמוד, היה מודע באופן מטריד לחידושי האופנה. גם כיום כשהוא כבר גדול הרבה יותר הוא עדיין עושה סיפור גדול מההופעה שלו אבל עכשיו אני צריכה רק לדאוג לתקציב, הוא הולך וקונה לבד. 


 


ראשית אני רוצה להגיד מזל טוב לחותנת שלי שיום ההולדת שלה נופל, מה לעשות? דווקא ב – 9.11


מזל טוב לך חותנת יקרה!!!


היום כולם מקשרים את התאריך עם מגדלי התאומים, אבל אני רוצה להזכיר לכם שהחותנת שלי שתחייה נוסדה כבר לפני שמונים שנה (עוד כשגראונד זירו היה סתם ביצה) וסך הכל היו לה חיים לא קלים בכלל


וזה פשוט לא הוגן שדווקא ביום ההולדת שלה בן לאדן החליט להראות לאמריקה מאיפה משתין הדג. 


באמת לא יפה לעשות ככה ליהודיה קשישה.


 


ועכשיו אני רוצה לספר איך נודע לי על נפילת מגדלי התאומים. זה סיפור ארוך ולמרות שאולי זה לא במקום, הסיפור גם טיפה מצחיק. 


כל השכנים שבנו אחרינו העתיקו מאיתנו את רעיון הדירה הקטנה מתחת לבית, סגרו את השטח שמתחת לעמודים והשכירו אותו לזוגות צעירים.


בשנת 2001 גרו בדירה שנמצאת מול חדר השינה שלנו (ככה זה כשגרים על גבעה והשטח משופע קשות) זוג מאוד מיוחד.


הוא – שקט, חרישי, בהיר, צנום ומצטנע.


היא מלאת גוף, שחורת שיער, בעלת קול רועם וכריזמה מתפרצת, ידה בכל ויד כל בה, והעיקר, מדברת כל הזמן ובלי הפסקה, בעיקר בספרדית.


אני והג'ינג'י מכנים אותה עד היום הספרדייה למרות שהיא הייתה בעצם מארגנטינה. הייתה לה משפחה ענקית והמון חברים, וכל יום היא נהגה לשבת על הדשא הפעוט מול פתח הדירה שלהם ולנהל לכולם את החיים בספרדית רועמת.


הספרדייה הייתה בחורה מאוד נחמדה ושכנה חביבה, אבל מאוד מאוד … איך להגיד? בעלת נוכחות בולטת בשטח. לא פלא שבעלה בקושי הוציא מילה מהפה והיה צריך לעמוד על שלו בדרך מאוד מיוחדת.


רוצים דוגמא? בבקשה – יום אחד היא ובעלה רבו והוא (יוצא סיירת מטכ"ל או משהו) ארז תרמיל ופשוט השאיר פס ונעלם.


הגברת, דומעת ומבוהלת ועם זאת נמרצת להפליא, הקימה חמ"ל בדשא המפורסם (שנמצא בקו אווירי בערך שתי מטר מהחלון הצרפתי שלידו אני כותבת במחשב שלי ברגע זה ממש) וכמו גנרל עטור ניסיון ניהלה מבצע חיפושים מדן ועד אילת אחרי הבעל הנעלם.


שלושה ימים היא לא נחה ולא שקטה לרגע, הזעיקה את כל החברים שלו ושלה – בערך שלושה אוגדות כולל מילואים – ואפילו התראיינה בערב חדש והפנתה קריאה נרגשת לאומה שימצאו את בעלה האובד.


בסוף הבחור נמצא, ישן לו לתומו תחת עץ אורן אחד בשמורת הכרמל, מרחק עשרים דקות נסיעה מהבית.


לא היה לו מושג מכל המהומה שהתרחשה בביתו – הוא פשוט רצה לאוורר את הראש ולנוח קצת.


ומה זה שייך לסיפור מגדלי התאומים? אחרי שהוא חזר והם התפייסו היא נכנסה להריון, ובספטמבר ההוא היא הייתה בערך בחודש החמישי.


באתו יום הכל היה כמו תמיד – אני ישבתי בדממה, מוסתרת מעבר לתריס של החלון הצרפתי שלי שנפתח למרפסת רומאו ויוליה עגולה, חמודה וחסרת תועלת להפליא והקלדתי משהו במחשבי, והגברת הספרדייה קשקשה כדרכה בטלפון, ואז השתררה דממה קצרה ופתאום אני שומעת אותה צורחת בקולי קולות, "אוווו!!!!! זה נופל!!!!"


נשבעת לכם, ברגע זה הייתי בטוחה שמה שנופל שם הוא התינוק שברחמה. זינקתי מבוהלת מכיסאי, מנסה נואשות להיזכר בטלפון של מגן דוד אדום, אבל אחרי שהיא צרחה למישהו שידליק את הטלוויזיה הדלקתי את הטלוויזיה שלי שעומדת אגב ממש ליד המחשב, ואז ראיתי הכל….


בהתחלה היינו משוכנעים שזו פשוט תאונה איומה, אבל אז זרמו דיווחים שגם על הפטנגון נפל מטוס, ואחר כך סיפרו על עוד מטוס אחד שהתרסק בלי שום סיבה…


וזה הרגע להזכיר שלמרות שכיום כולם מדברים רק על התאומים, היו באותו יום עוד שני אירועים וגם שם מתו אנשים.


כל היום ההוא היה עצוב מאוד, אבל לצץרץ לא היה אכפת מה קורה באמריקה הרחוקה. אני הבטחתי לו שבאותו יום הולכים לחנות 'פוקס' לקנות לו ג'ינסים, ומאחר והחיים נמשכים עד שהם נפסקים אכן הלכנו לחנות וקנינו לו שני ג'ינסים יפים שכיום כבר קטנים עליו.


 


כמובן שבאותו יום וגם למחרת כולם דברו כל הזמן על הטרגדיה וגם הג'ינג'י היה חייב להוסיף הערה מקורית משלו, דווקא ביום הזה הוא נזכר לנזוף בי שוב, אחרי שכבר הקים מהומה ענקית בשנה שעברה באותו נושא בדיוק, למה מסרתי למכירה בפשפשוק את הפזל הענקי שהביאה אימו מטיול בחו"ל? פאזל אימתני של מגדלי התאומים שלאף אחד בבית שלנו לא היה ראש וחשק להרכיב אפילו פעם אחת, אבל זו מתנה מאימא שלו ואיך זה שנתתי אותו ואני תמיד עושה שטויות כאלו ומה אם אימא שלו תשאל על הפאזל ו…..


ואיפה אתם הייתם כשנודע לכם על מגדלי התאומים?


 

75 תגובות בנושא “איך שהזמן רץ…

  1. לא תאמיני אבל זה גם יום הנישואין שלי.
    עד לנפילת התאומים זה היה דווקא אחלה של תאריך…
    ביום שזה קרה הייתי בבית ובדיוק התכוננו ללכת לחגוג
    את כבר מתארת  לעצמך איזה חגיגות היו…

    אהבתי

  2. אני הייתי אז בת 14. אני זוכרת שבדיוק הלכתי אחרי הצהריים לספריה, אבל חזרתי הביתה מאוד מהר כי הספריה הייתה סגורה (היא תמיד סגורה ביום שלישי) ואז ראיתי את אבא שלי יושב מול החדשות והוא אמר לי שהתאומים נפלו.

    ומזל טוב לחמותך.

    אהבתי

  3. ראשית מזל טוב לחמותך , גם לאחיין שלי בן ה14- יש היום יום הולדת.

    אנחנו  היינו בטיול  בוינה אצל ידידה.
     טיילנו  להנאתנו ולא הבנתי למה הבת שלה מטלפנת כל הזמן ולא נותנת לה מנוחה. היא טלפנה לספר מה שקרה , וכל רגע הוספה מידע.

    אהבתי

    1. מזל שלא הייתם בארה"ב.
      ולחשוב שעד אז האמריקאים הרגישו שאצלם הכי בטוח ורק אצלנו יש בעיות.
      לפחות עכשיו כולם מבינים שהטרור נמצא בכל מקום ואין מקום בטוח ממנו.

      אהבתי

  4. תהיי לי בריאה!
    אני שכל יום מדרדרת מאז שפוטרתי, לקבל כזה פוסט זו מתנה!!!
    כנראה שבאמת שמשבר מחיב שינוי וצמיחה.
    איך אני רוצה להיות אחרי אחרי אחרי…..

    ובהצלחה עם התרופה החדשה!!!!!

    אהבתי

    1. תודה

      אבל האמת שבזמנו כשפוטרתי הייתי רק בת 39 וכיום, שלוש עשרה שנים אחרי שזה קרה אני מבינה כמה היה לי מזל וכמה צעירה, יחסית, הייתי אז.
      כיום זה יהיה הרבה יותר קשה ובכל זאת, אני פשוט נחנקת במקום ההוא, מתייבשת ונחנקת ומשתעממת וגם לא מרוויחה משהו.
      חייבת שינוי. נראה אם זה יצליח לי.
      אני מקווה שאת תוכלי יום אחד להסתכל אחורה על התקופה ההיא ולשמוח על המשבר שדחף אותך למקום טוב יותר.

      אהבתי

  5. היינו בבית,הטלויזיה הייתה פתוחה וזוגתי אומרת בוא תראה מטוס נכנס בתאומים
    אני לתומי חשבתי שמטוס פגע במגדלי התאומים ברמת גן ,ליד הבורסה
    ואז הסתבר שזה מה שזה
    היינו בהלם

    אהבתי

    1. עד היום אני צריכה להזכיר לעצמי שזו מציאות, לא סרט אימה מטופש פרי מוחו של איזה תסריטאי הזוי…
      מאז שזה קרה אני מאמינה שהכל יכול להיות, הכל… כולל זה שדודו טופז התגלה כאחד שמזמין אלימות נגד אנשים שמרגיזים אותו.

      אהבתי

  6. I was in my home-office and my hubby came upstairs from his office to tell me that a plane hit one of the towers. 
    We turned n the TV and stayed glued for weeks… it was only an hour away from us…

    אהבתי

  7. אני הייתי בעבודה, ובערך בשעה 4 המזכירה סיפרה ששמעה בחדשות שמטוס קל נכנס באמפייר סטייט בלידינג. בכלל לא הבנתי למה צריך לדווח בחדשות על שטות כזאת … 

    אהבתי

    1. לקח לאנשים קצת זמן לקלוט שזו לא תאונה, שזה בכוונה.
      אני כל הזמן חשבתי על איך עבדו פעם בזמנו על אנשים ברדיו וסיפרו להם שנחתו על כדור הארץ חייזרים ממאדים.
      לקח לי זמן לקלוט שזה על אמת, שאף אחד לא מנסה סתם להפחיד אותנו.

      אהבתי

  8. אירועים כאלה ממש לא שוכחים. אני הייתי עם הבת שלי בקופ"ח בתור לרופא ילדים…היתה שם טלויזיה וזה נראה כאילו סוף העולם. כשחזרנו הביתה כמובן הייתי מרותקת לטלוויזיה.
    וכל הכבוד שיש לך אומץ לעזוב את העבודה. זה לא משהו קל ופשוט בעיקר כשאין לך משהו חילופי, בינתיים.
    וכיף שאת חשה טוב יותר ושיהיה שבוע נפלא !

    אהבתי

    1. האמת שעד עכשיו עוד לא עשיתי כלום, רק הרהרתי בזה ביני לבין עצמי ודיברתי עם הג’ינג’י שמצד אחד מבין אותי ותומך ומצד שני מודאג מה נעשה בלי לפחות משכורת אחת קבועה, אמנם לא גדולה אבל בכל זאת…
      לפחות השבת היה לנו יום מוצלח מאוד במכון, אם תמיד זה היה ככה הייתי יכולה לפרוש לפנסיה, לצערי זה רק לפני החגים שכולם פתאום קונים דבש, שאר הזמן זה פחות מוצלח.

      אהבתי

      1. אני מקנאה במי שמסוגל לעשות צעד…אני , באופן כללי בחיי, לא מעיזה גדולה וגם חייבת להודות שלא מסוגלת לעשות החלטות חשובות (בעיקר כשזה בנושא כסף) בלי "אישור" של בעלי. לא רק בעבודה..בכלל…
        לפעמים יש בי הרהורים עם החיים שלי מספקים ואם לא פיספפתי משהו…
        סתם הרהורים פילוסופיים ולא שרע לי – את עבודתי אני אוהבת וגם את משפחתי…

        אהבתי

      2. אבל ברור שאי אפשר ללכת ולהחליט דבר כזה בלי להתייעץ עם בן הזוג, הרי גם הוא יושפע מהחלטתך ובכלל כשחיים יחד מחליטים על דברים חשובים, ולפעמים גם לא חשובים, יחד.

        אני לא רואה בזה שום דבר רע אלא אם כן את נגררת לעשות דברים שלא נראים לך רק כי ככה הוא רוצה.
        נכון, בעלי היקר לפעמים מחליט החלטות די רציניות בלי להתייעץ איתי קודם (קונה מזגנים למשל) וזה לפעמים מרגיז ועוד יותר מרגיז שהוא מסרב לקנות זוג מכנסיים או סנדלים בלי לגרור אותי איתו כדי שאאשר לו שזה בסדר.
        אם את אוהבת את העבודה שלך וטוב לך בה אשרייך, אין נורא מאשר ללכת לעבודה שאת שונאת ורק מחכה לרגע שבו תוכלי לברוח.
         ואם לפחות היה לזה תמורה כספית הולמת…

        אהבתי

      3. כן…..
        תזכירי לי במה את עוסקת ?(אם זה לא חסוי..) אני פשוט לא זוכרת
        את הכוורות והדבש אני זוכרת היטב.
        וחבל באמת שזה לא משהו שמכניס כסף קבוע.
        חוסר יציבות כלכלית זה ממש לא נעים. בעלי, שהוא מאוד מחושב, כל הזמן מדבר איתי על הזמן בו נהיה בפנסייה ואם יספיק לנו הכסף..
        אני חיה באופוריה כי גדלתי מפונקת, לא שהיינו עשירים אבל לא היה חסר דבר…

        אהבתי

      4. לא חסוי, סתם משעמם ועלוב.
        עובדת באיזה עבודה טכנית עלובה ומעצבנת בבית מלאכה.
        קשה להסביר וגם ממש ממש לא חשוב.
        סתם עבודה מרגיזה ולא משתלמת.
        אם לפחות היה לי נעים שם… אחרי שגם המזכירה שלנו הלכה לעולמה, המסכנה, והממונה הישיר שלי נעשה פחות ופחות נסבל ככל שהבוס מעביר לי יותר סמכויות פשוט נמאס לי לסבול שם בשביל שכר כה עלוב.
        חייבת שינוי ומיד! 

        אהבתי

      5. כנראה שגם באיזור שלכם זה לא המקופ הכי קל למצוא משהו "טוב".
        מאחלת לך ימים טובים בכלל…
        תהני מהסתיו המגיע (בדיוק אני שומעת ב MP את השיר ליל סתיו של אריק אייינשטין)
        זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב….

        אהבתי

  9. איזה צירוף מקרים. לפני מספר ימים התחלתי לקרוא את הספר של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים" ומצאתי ביקורת שלך עליו בבלוג של קוראת מחשבות…
    אז אני רק בתחילת של הספר אבל גם אני בגיל המתאים וגם אני גדלתי באיזור (אני בכרמל) חביב לראות שגם את..(איפה את גדלת?)
    אבל הספר באמת עב כרס וזה לא קל לי.
    נראה איך אתקדם.

    אהבתי

    1. יחסית לאישה בורחת מבשורה זה ספר קליל ודק גיזרה

      ואני גדלתי בקרית טבעון ובה אני גרה עד עצם היום הזה.
      לא רחוק מהמקום בו הייתה המעברה אליה הגיעו הורי בשנת 60 אחרי שברחו מהקיבוץ אליו הגיעו אחרי שעלו לארץ מפולין.
      למדתי בחיפה בבית ספר ויצ"ו, מכל הערים בארץ זו העיר שאני מכירה הכי טוב ומרגישה בה הכי בבית, היא גם הכי יפה לדעתי.

      אהבתי

      1. חיפה מקסימה. עד גיל 30 הייתי שם מיום לידתי. סיימתי את תיכון חוגים וגדלתי באחוזה. את טבעון אני גם מכירה – מקום קסום לכשעצמו.
        היום, אני גרה במרכז (אחרי בעלי…) ככה שזה קצת אחרת.

        אהבתי

  10. בהחלט מסכימה. ולפני כמה דקות רואיין איתן הבר בטלויזיה וסיפר שהרבה ידעו על מות אסף ז"ל לפני המשפחה. וכשהוא נסע לביתו, שהוא בסמיכות לבית משפחת רמון, ראה עיתונאים / צלמים רעבים טרף ליד הביץ בטרם הגיעו המבשרים לבית רמון.
    אנא אנו באים??
    מזל שרונה רמון ביקשה שלא יצלמו בלוויה.
    אחרת היו תמונות תקריב "מרהיבות לעיין"..

    יהי זכרם של כל הנופלים ברוך.

    אהבתי

    1. מסכימה, וזה רוח הדברים שכתבתי אצלי.
      אני לא צופה בכל צילומי השכול, מבחירה. אולי עם עוד אנשים ינהגו כמוני הרייטינג של צילומים כאלו ירד ולא יהיה כלכלי לשלוח צלמים לאירועי מוות. כי הרי בסופו של דבר מדובר בכסף, לא באנשים.

      אהבתי

    2. הלב נחמץ מצער נורא על הגורל האומלל של המשפחה הזו, לא צריך גם להציק להם עוד יותר. 
      כל פעם אני נחרדת מחדש מחוסר הרגישות של העיתונות. זה כל כך מכוער ומיותר.

      אהבתי

  11. את צודקת.

    אגב, אני חושב שזה גם עניין של פוליטיקה לאומית ואם מחר עושים סקר מגלים שאחוזי התמיכה בנתניהו בעליה, וזאת לאחר שהוא התחיל לדבר על המשפחה ועל השכול ועל השכול שעבר ועל זה שהוא הפגין ממלכתיות ואמר "שהשכול הוא של כולנו".

    אהבתי

      1. ככה זה פוליטיקאים, לא משנה מה האירוע לא משנה מה קרה, טוב או רע, הם תמיד ינסו להוציא מזה עוד טיפה פופולריות ועוד כמה קולות (אז זה סמוך לבחירות או פריימריז או איזו הצבעה). מגעיל.

        אהבתי

  12. את צודקת
    אבל אין מה לעשות, יצא המציצנות גובר על הכל
    אין כמו להציץ על הסבל והאבל של אחרים…
    וזה מוכר יותר מאשר צילומים שמחים

    וכנראה שזה לעולם לא יפסק…

    אהבתי

    1. יכול להיות שנולדתי פגומה, בלי יצר מציצנות?
      גם כשמדובר באנשים פחות מיוחסים ומפורסמים, סתם עמך שמזלם הרע גרם להם להגיע לתקשורת אני מרגישה מבוכה ואי נעימות בגללם.
      מה דחוף כל כך לראיין אנשים באבל? אי אפשר לחכות אחרי השבעה לפחות?
      ההידחפות הגסה הזו לתוך אבל פרטי מעידה על טעם רע שעושה בחילה ויש בה אפס ערך תקשורתי.
      והצורה בה נתניהו קפץ על העגלה הזו… איחס אחד גדול.
      תרבות האבל במדינה שלנו נעשתה חולנית לגמרי.
      לא רוצה לראות ולא לשמוע.

      אהבתי

  13. עד שמצאתי אותך שוב, מאותגרת שכמותי…
    אוהבת לקרוא אותך, גם אם לא תמיד ממש מסכימה. תרשי לי?
    לגבי אסף רמון, מסכימה מאד.
    אנא, אל תהפכי את הבלוג לחד מימדי, והמשיכי לכתוב פוסטים אישיים. זה החן והייחוד שבך. למה להתעלם?
    אפשר אפילו כמה מילים על הפולנים והריבים המשפחתיים. אם תחליטי לשתף, זה יהיה יותר מבסדר. לדעתי, לפחות.
    כמוך, הרשיתי לעצמי לשנות שם, אבל אני מוותיקי-הוותיקים שלך. 

    אהבתי

  14. אין לי מה לומר, חוץ מזה שאני מסכימה איתך.

    נכון שהעיניין כואב ומזעזע, אבל מפה ועד להקדיש לזה 3 מהדורות בחדשות כאילו מעולם לא מתו חבר’ה צעירים בתאונות אימונים שכאלה- זה כבר הפך לחפירה. למה אי אפשר לחכות עם הצילומים של הקרובים שלו עד אחרי השבעה? למה לא לתת לאנשים לעכל את מה שקרה?
    והכי מצחיק שהם עוטפים את זה במשפטים חמימים כמו "אבל לאומי/הבן של כולנו" ודברים כאלה. אני לא מצליחה להבין את זה…

    אהבתי

    1. אני לא יכולה להוכיח את זה כמובן אבל יש לי הרגשה שיש פה ניסיון של פוליטיקאים לתפוס טרמפ לאומי על הטרגדיה הזאת, וחוץ מזה סתם ניסיון מתועב להעלות רייטינג של עיתונים.
      מכיוון שכולם הכירו את האבא אז גם מותו של הבן נהפך לסנסציה והאסון הפרטי נעשה פתאום פסטיבל המוני ודי מחריד.
      נכון, כואב מאוד על מותו של איש צעיר ומבטיח ועל הטרגדיה של משפחתו אבל באותה מידה כואב גם על כל חייל אחר ועצוב שתרבות הסלב הגיעה גם למשפחת השכול.

      אהבתי

  15. אני מסכימה איתך.
    כמו שאמרת, יש הבדל בין זכות הציבור לדעת, לבין תיעוד חונק של כל דמעה וכל מילה קורעי לב.
    אמנם באיזושהי מידה הכל נראה כל כך שולי…
    הלוואי שאם העיתונאים והתקשורת היו מפחיתים את חשיפת האנשים בזמן צערם, עצב היא פוחת יחד איתם…

    אהבתי

  16. לא רק זה, האם השכולה גילתה שבנה מת מהטלוויזיה!!!!
    זה לא נקלט! ולא, זה לא שמועות, אני בכיתה עם אחיו של אסף רמון ז"ל
    ואני יכולה להגיד לכם בבירור שזה מה שקרה.

    אהבתי

  17. לגמרי נכון. מסכימה עם כל מילה.

    זה מזמן כבר לא "חדשות" אלא קרקס. מי ישיג בן משפחה קרוב יותר, מי יתעד יותר דמעות… נורא. וגם השאלות שלהם לרוב מפגרות, אטומות וחסרות כל ערך חדשותי.

    אהבתי

    1. אני שואלת את עצמי לפעמים איך הם לא מבינים לבד כמה אטומים ורעים הם נשמעים.
      אני לא זוכרת שלפני עשרים ושלושים שנה התנהגו ככה.
      פתאום כל החיים האמיתיים שלנו נעשו תוכנית ריאליטי.

      אהבתי

  18. בס"ד
    שלום לך!טוב שהעלית נושא כאוב זה.בתןר קורבן משפחות נרצחים.כן,יש דבר כזה,חפשו בגוגל.אני חשה מיאוס עד זרא מפסטיבלי המוות.טוב שיש תקשורת,טוב שיש שקיפות,אני בעד אבל עד גבול מסויים.לא לחדור למשפחה בהלוויה בשבעה.לא להראות  את האסון,לבזות את המת.אנו מתחננים..ועדיין,כה הרבה פשלות,גסות
    כה חבל
    והלב נקרע איתם.זה באמת אבל לאומי.אסון,שמכה פעם 2.הפחד של כולנו.הדלקתי נר ואני מתפללת שלרונה והאחים יהא כוח והסבים.
    שנה טובה לכולנו
    ללא אלימות ואסונות
    תודה לך

    אהבתי

  19. קודם מפרגן על בחירת העורכים.
    אני כתבתי משהו דומה אם כי התייחסתי לעניין של הסימפוזיון שנעשה על האבל הלאומי. אין כאן לאומי ואין הילד שלנו והמשפחה שלנו. כל אחד הוא אדם פרטי והחשיפה לא מועילה אלא אם היא נעשית לבקשת הצד שמוכן ורוצה להיחשף. בנוסף בגלל היחוס של הנופל יש שמבדילים בין דם של טייסים לחיילים רגילים. זה מקומם. כל אחד הוא אוצר בעיניי משפחתו. גם בי אין את יצר המציצנות. כנראה שיש פס יצור "דפוק" של אנשים…שמחתי לקרוא.

    אהבתי

    1. אני בטוחה שכמוני וכמוך יש עוד אנשים רבים שחשים אי נוחות מכל הפסטיבל הזה.
      השאלה היא איך לשכנע את עורכי העיתונים והחדשות שיש דברים שאנחנו לא רוצים לראות משודרים, שזה לא מועיל וגם פוגע.
      אולי מחאה של צופים וקוראי עיתונים?
      עצומה, או סתם חרם צרכנים.
      באמת שאין לי מושג.

      אהבתי

      1. חרם צרכנים ממש לא יעבוד כאן. כפי שנאמר כאן – אנחנו לא עם של החרמות. אם אנחנו צורכים דברים ממדינות שגאות בשנאתם כלפינו אנחנו ולא מחרימים, נראה לך שמישהו לא יקנה עיתון כי הוא נטפל למשפחה אבלה?

        תמיד חלמתי להקים עיתון שידווח נטו. לא יטביע כל ידיעה בצהוב, לא יטיף לימיןשמאל כפי שנוטים לעשות העיתונים. אין שום דבר נייטרלי יותר. אין חדשות "נקיות" לא בעיתונים ולא בטלויזיה. בכל עיתון יש עיתונאים שמקבלים כסףהטבות בעבור זה שיכתבו עליהם דברי שבח (או ייטפלו ליריבהם), פשוט אין על מי לסמוך. המראה שהתקשורת מציגה – מעוותת.

        אהבתי

      2. פעם הארץ היה כזה. איכות נתו. בלי כותרות צבעוניות וקשקושים אבל גם הם התקלקלו.

        הלוואי וזה יצא לפועל. אתמול בערב בדיוק חשבתי ככה על עלויות ומה דרוש כדי להכניס לשוק עוד עיתון, חדש. כזה שלא כל עמוד שני זה פרסומות, ולא הכל טבול בצהוב. אם אבא שלי הוא הזוכה שעוד לא בא לגבות את הזכייה בלוטו, מבטיחה ליצור קשר ונקים עיתון חדשותי ולא עיתון צהוב שמציק וחסר עמוד שדרה 🙂

        אהבתי

  20. זה מזעזע ואני מסכימה איתך בכל מילה ומילה.
    זה נורא שהמדינה מדברת על תמיכה ועל משפחה אחת גדולה, אבל כשמישהו רוצה פשוט להתאבל, לבכות לבד, בשקט, אין לו את האפשרות
    כל המדינה תלווה אותו במבטם תחת זכוכית מגדלת.

    מזעזע וחבל. חבל שהגענו למצב כזה נורא בתקשורת. בישראל.

    יהי זיכרם ברוך של כל הנופלים.

    מיכל.

    אהבתי

    1. הציבור ישכח מהר מאוד ויתעניין בחדשות הבאות והם מסכנים ישארו אם הכאב והאבל כל החיים.
      באמת כאב לב נורא וצער, חבל שאי אפשר לכבד אותם קצת יותר, להביע רגשות השתתפות בלי לרמוס את הפרטיות שלהם.

      אהבתי

  21. הכל רייטינג.
    על פיו קמים ונופלים במדינה הזאת וברוני הממון משפשפים ידיים בהנאה.
    ומה מוכר טוב יותר משכול?
    והכי מגוחך שבאמצע השידורים והתיאורים הטרגיים הוכנסו הפסקות לפרסומות עליזות וצבעוניות בהן שרו ורקדו וחשפו וכרכרו ושרו.

    אהבתי

    1. לשמחתי פשוט כיביתי את הטלוויזיה ולא צפיתי בעניין הנתעב הזה.
      אם היו קובעים את הרייטינג לפי הרגלי הצפייה הפרטיים שלי חצי מהערוצים בטלוויזיה היו פושטים את הרגל.
      אני מאוד מקווה שהמשפחה המתאבלת של אסף רמון לא ראתה איך מנצלים את הטרגדיה שלהם למכור כל מיני שטויות.
      הציניות ותאוות הבצע הזו מעוררים בי קבס

      אהבתי

    1. אני משוכנעת שיש רוב גדול ודומם שמרגיש כמונו, זה פשוט לא אנושי לדחוף מצלמות לפנים של אנשים שמתם מוטל לפניהם.
      אולי הגיע הזמן שנפסיק להיות רוב דומם ונמחה בקול גדול?

      נעשה מעשה כדי להביע את דעתנו אחרת הם לא יבינו בתקשורת כמה הם נתעבים ומרגיזים.

      אהבתי

  22. ככה עובדת התקשורה בארץ (אולי גם במקומות אחרים, לא יודע), הם אוהבים סיפורים שקשורים לסבל וכאב כי זה מה מוכר טוב וזה מה נותן רייטינג ואחרי הכל זה מה שמשנה להם.

    אהבתי

    1. אם מכירת העיתונים והרייטינג של הצפייה בטלוויזיה ירדו כל פעם שמפרסמים סבל פרטי ונדחפים בציניות לכאב של אנשים אולי אז הם יקלטו כמה ההתנהגות הזו מגונה ומעוררת תיעוב.
      אני פשוט לא מבינה את הראש של עורך החדשות שאומר לכתב הנה נהרג בחור צעיר בצורה איומה רוץ מהר לצלם את הבכי והסבל של אימו האלמנה שצריכה להתמודד פעם שנייה עם טרגדיה כזו.
      עדיף כבר לנקות בתי שימוש ציבוריים ולא לעבוד בעבודה איומה כזו.

      אהבתי

  23. ישנה בעיה קשה בארץ בנושא התקשורת. אם תשאלי אותי, לקחו את חופש העיתונות ברצינות רבה מדי. העיתונאים יעשו הכל כדי ליצור רעש וכאב, דבר שמביא רייטיניג מסיבה שאני אישית לא מבין.
    צריך להגביל את חופש העיתונות ולא רק בנושא הנ"ל.

    אהבתי

  24. אני מסכימה אתך מאד.  אין לדברים האלה ערך חדשותי  –  זו רק רכילות מציצנית.  אני חושבת שהנטייה הזאת מתגברת בכל העולם,  עם הפתיחות התקשורתית וזמן השידור האינסופי והתחרות על רייטינג.  אני זוכרת שזה הרגיז אותי עוד בימי הפיגועים הגדולים,  כשהיו מראיינים את הנפגעים,  או מצלמים פגישות נרגשות עם בני משפחה,  או שולחים ניידת שידור לבית האבלים   –   חלק מן המרואיינים היו כל כך המומים שאפילו לא היו מודעים לכך שזה ראיון בתקשורת.
    היות שאין מקום לצנזורה בתקופה שלנו,  הדרך היחידה להתגבר על זה היא שהצופים הפוטנציאליים יצביעו ברגליים  –  כלומר, לא לצרוך תקשורת כזאת.  וזה,  אני חוששת,  לא יקרה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s