כבוד אחרון

לא יודעת למה דווקא עכשיו, אבל פתאום יש סביבי המון לוויות.

אני לא אוהבת לוויות (מי כן?) ומשתדלת לא להסתובב בבתי קברות, אבל לפעמים אין ברירה, וכמה שנעשים מבוגרים יותר ככה יותר אנשים מתים סביבך, זו דרך הטבע, ובכל זאת, שלוש לוויות תוך שבועיים זה באמת יותר מידי.

מצד שני מה אני מתלוננת? הרי הייתי רק בלוויה אחת, איך זה קרה? פשוט – ללוויה של השכן ממול שנפטר לא הלכנו כי גילינו שהוא נפטר מאוחר מידי, כבר אחרי הקבורה, ואת הלוויה של אבא של אחד מהקולגות בעבודה החמצתי כי באותו יום לא הלכתי לעבודה ולכן נודע לי עליה רק למחרת.

היום עוד לפני שבע בבוקר התקשרו להודיע לי שאחת העובדות אצלנו – שבעצם כבר שנה שלמה לא עבדה כי נאבקה בסרטן לא עלינו – נפטרה. ללוויה הזו שכולנו ידענו שהיא צפויה בקרוב כן הלכתי, בעצב ובלב כבד, אבל בהרגשה שאני רוצה להיות שם כדי לחלוק לה כבוד אחרון וגם הג'ינג'י שהכיר אותה בא איתי.

היא חלתה לפני שנה ומשהו וכל הזמן היינו בקשר עם בעלה ועקבנו אחרי מצבה. חלק מהעובדים גם ביקרו אצלה בבית החולים ואפילו בבית. מאוד חיבבתי אותה אבל לא הייתי קרובה אליה כמו חלק מהעובדות הותיקות יותר ולכן לקראת הסוף נמנעתי מלהעיק בביקורים והסתפקתי בדרישות שלום.

למרות שידענו שזה צפוי קשה לי להאמין שהוא מתה, היא הייתה צעירה ממני בעשר שנים והספיקה מעט מידי בחיים, עוד לא הגיעה זמנה למות. אני עוד זוכרת איך צחקנו יחד בטיולים, נאבקנו בעוד פרוסת עוגת טירימסו שהייתה אהובה על שתינו, ריכלנו על הבוס ועל הבנים והכלות שלו, קיטרנו יחד על הילדים והבעלים והדיאטה … הכל התחיל באיזה נפיחות לא מוסברת בבלוטות הלימפה ומהר מאוד הידרדר והידרדר עד שנגמר.

אם בהתחלה עוד פיללנו שהטיפול יצליח, שהיא עוד תשוב לעבודה לאט לאט נעשה ברור לכולם שזה כבר לא יקרה.

עשו טיפול כזה, וטיפול אחר, ואחר כך טיפול ניסיוני בתל השומר שסיפרו שעזר למישהי שהייתה במצבה, אבל שום דבר לא עזר, מצבה הלך והורע ולבסוף היא אושפזה בטיפול נמרץ, משם הועברה להוספיס וממנו יצאה כבר ישר לבית הקברות.

למרות שידענו שלא נשאר לה עוד זמן רב בכל זאת כולנו מזועזעים וכואבים. היא הייתה צעירה מידי למות, עוד לא זכתה לראות את הבנים שלה הופכים לגברים, עוד לא הספיקה לעשות ולחוות דברים רבים כל כך… ביום שישי זה היה צריך להיות יום הולדתה ה – 43 לפני שנה חגגנו יחד איתה בעבודה עם עוגה וברכות ואיחולי בריאות ושמחה והשנה היא כבר איננה.

 

זו הייתה לוויה קשה, נכון, אין לוויות שמחות, אבל כשמת אדם שהגיע לגבורות הצער מרוכך בהשלמה שזו דרכו של עולם, יש עצב, אבל הוא לא קורע לב, פה המצב היה שונה, בלוויה שלה אנשים בכו וכאבו גם עליה, שסבלה זמן רב כל כך לפני מותה, וגם על בניה שנותרו יתומים מאם.

ש. המסכנה, היא כל כך אהבה את החיים, אהבה בגדים יפים ואוכל טוב, אהבה לצחוק, לשתות בירה ולספר בדיחות ברומנית, ויותר מכל אהבה את שני הבנים שלה שהיו בבת עינה. מראה הבן שלה קורא בבכי קדיש על קברה שבר את הלב, אף ילד בכתה ז' לא צריך להגיד קדיש על קבר אימו.

ואם כבר מדברים על זה למה הלוויות היהודיות כל כך נטולות הדר וסדר?

איפה הלוויות המכובדות של הנוצרים ואיפה הלוויות שלנו? אצלנו כולם עומדים בבגדי חול, חלקם לא הולמים כלל לוויה כי אנשים הגיעו ישר מהעבודה, שם התבשרו על מותה, במקום לשבת בצורה מסודרת המתאבלים עומדים צפופים סביב הקבר, דורכים אחד על השני ועל קברים ומצבות של אחרים. והקבר עצמו מוקף ערמות חול ודליי עפר, וכולם מצטופפים סביב, בוהים ברב הלבוש שחורים שממלמל מילים לא ברורות בארמית, ממצמצים באור השמש הקופחת, מנגבים זיעה ודמעות עוברים מרגל לרגל ומייחלים למעט צל.

הכול מסביב נראה כל כך עלוב וגשמי ולא מכובד, ומה הקטע הזה (בבית הקברות של תל רגב) של קבורה בקומות?

שמעתי שזו האופנה האחרונה בגלל מחסור באדמה, מסדרים שלוש קומות של קברים מוערמים זה על זה כמו ארונות משרדיים, זה נראה מוזר, מקברי.

חוץ מזה הכול שם כל כך עלוב, אין עץ ואין פרח, אין טיפת צל, השמש קופחת באכזריות על זרים נובלים, מצבות שיש עם תמונות של נפטרים מוטבעות עליהם ועטיפות צלופן מתגוללות סביב…

למה זה צריך להיות ככה? למה בית קברות  יהודי צריך להיראות כמו ספק אתר בנייה, ספק מזבלה?

בטח יש לזה הסבר דתי ראוי אבל הסך הכול לא מכובד לא מסודר ומשאיר תחושה נוראית.

חזרתי הביתה מותשת ומזיעה ובדרך החלטנו הג'ינג'י ואני שחייבים למצות מהחיים כל רגע, ואסור לבזבז את הזמן על תלונות וקיטורים. מה הטעם לבזבז זמן על דאגות כשאפשר פשוט לחיות ולצחוק ולאהוב?

חייבים לחיות מתוך שמחה ורצון ולהשקיע את המרץ רק בדברים שגורמים הנאה ושמחה כי מי יודע מה יהיה מחר וחבל על כל רגע שמבזבזים במריבות קטנוניות כשאפשר להתחבק ולשמוח בחיים.

אנחנו אומרים את זה כל פעם שחוזרים מלוויה, כמה חבל שאנחנו שוכחים הכל מהר וחוזרים אחרי כמה ימים לשגרה.