אותה הגברת בשינוי אדרת

קודם כל תירגעו, לא מחקתי כלום. כלומר כן מחקתי את הבלוג בגלל התקף תיעוב וכעס על אנשים שהעמידו פני ידידים אבל כל הזמן ארבו לי בצד וחיכו לשעת כושר לנצל את מה שסיפרתי בתום לב כדי להתנשא עלי וללעוג לי.

יש אנשים קטנוניים כאלה שסוג כזה של התנהגות גורם להם להרגיש טוב יותר עם עצמם. לא נותר לי אלא לרחם עליהם ולשלוח אותם להתבוסס בעליבותם.

שיבושם להם.

אחוזת כעס ועלבון ומיאוס מחקתי את הבלוג בלי להיפרד מאיש, אבל בסתר ליבי ידעתי שקל מאוד להחזיר אותו חזרה, צריך רק לבקש שחזור, ולא לשכוח את הססמא, והכל יבוא על מקומו בשלום.

האמת, לא חשבתי לשוב כל כך מהר, מתקפת הבאסה, חוסר המזל, העלבון והזעף ממשיכה להרוס את חיי. מאז שמחקתי לא קרה לי שום דבר טוב, להפך, הכל השתבש עוד יותר, אבל פתאום נמאס לי – כמה אפשר להעלב ולהתעצבן ולהזעיף פנים כמו ילדה נעלבת?

די, משעמם, וגם לא יפה להתנהג ככה בגילי, ואם לא די בכך אז המבוגר הכי אחראי בבלוגיאדה הטריח את עצמו לכתוב לי וגם הגדיל לעשות והעיר לי – בעדינות ובטוב לב – שלא מתנהגים ככה, שאנשים אחראיים לא עושים דברים כאלה, לא שוברים את הכלים ובורחים בלי להגיד שלום.

אחרי מחשבה של כמה דקות החלטתי שהוא צודק ושעלי לחזור לעצמי הרגיל ולהפסיק עם ההצגות.

חיש קל שחזרתי את הבלוג, (ממש קלי קלות, בחיי ) והעברתי לטיוטא את העבר שלי (כמה חבל שאי אפשר לעשות את זה במציאות) ולקינוח גם שיניתי את העיצוב, הכינוי, שם הבלוג ו… טוב, די.

לטובת אלה שחטפו זעזוע מהעלמותי השארתי את המנויים שלי ואת מספר הבלוג ולא נשאר לי אלא לבקש סליחה על חוסר הנימוס ולהבטיח שאני עוד אשוב לכתוב.

מעכשיו הבלוג שלי יהיה פחות אישי ופחות נוגע, יותר אנונימי וחסוי ובלי הורים, ילדים ובעל, אבל אחרי הכל אי אפשר לחסום גרפומנית בהקלדתה.

וטיפ קטן לכל מי שמוצא את עצמו לאחרונה כועס ופגוע, מזועזע ונעלב, או סתם המום ולא מבין איך הכל מתבלגן בבת אחת ולמה החיים המסודרים שלו נעשו פתאום מערבולת של רגשות פגועים ותקלות מטופשות ואיך זה שבגלל חוסר הבנה חסר ערך הכל אצלו משתבש על הצד הגרוע ביותר, אולי יתנחם בכך שזה לא הוא אלא משהו באוויר וזה קורה המון לאחרונה ולהרבה אנשים, וכנראה שכמו שזה בא זה גם יחלוף.

עוד שבועיים השנה הזו נגמרת, אולי השנה הבאה תהיה באמת שנת תש"ע וכולנו ניוושע סוף סוף.

אמן.