שינויים

מאז השיחה המתסכלת והמרגיזה עם ההילרית האגרסיבית החיים שלי התחילו להשתנות על אפי ועל חמתי.

אני תוהה אם היא עשתה לי איזה כישוף רע, או שאולי היא תוקעת בלילות ירח מלא סיכות וודו בבובה שלי, כי כשבועיים אחרי שהיא הצליפה בי בשבט לשונה אני מוצאת את עצמי דלה יותר בחברים ובאשליות.

אם פעם בירכתי את עצמי שלפחות יחסי עם הורי טובים ונלבבים הסתבר לי פתאום שהורי רואים בי גולם איש, אישה סתומה, בורה וחסרת ישע, עלובת נפש שאי אפשר לבטוח בה, ושיש לה אפס שליטה על חייה.

מה לי אם כן כי אלין שגם בלוגרית אחת שבטיפשותי ראיתי בה ידידה שלפה פתאום כנגדי ציפורניים חדות והודיעה לי שאני חפרנית ומעצבנת …

באמת? טוב לדעת שזו דעתכם עלי.

האמת שלא טוב, זה כואב ולא נעים, אבל העלבונות הללו שספגתי על לא עוול בכפי הזכירו לי לקח חשוב ששכחתי מאז ילדותי – אנשים זה כואב ומסוכן, ואם תהיי אווילה דיה כדי להיחשף בפניהם, לגלות להם את ליבך ולהראות להם את המקומות הפגועים והרכים שלך תצטערי על כך.

נכון, בהחלה הם יקשיבו לך בהבעת פנים אוהדת, יביעו חיבה ויציעו ניחומים, אבל אל תחשבי שהם באמת משתתפים בצערך ושאכפת להם ממך, די מהר תגלי שהם נוצרים היטב בזיכרונם את כל חולשותיך כדי שבעת פקודה יפנו כנגדך את כול המידע שצברו עליך ויטיחו אותו בפרצופך הנדהם.

זה המקום להזהיר את מי שלא מכיר את הסוג הזה של 'חברים' שממתינים בסבלנות לרגע בו תהיי בצרות, שתעמדי מהססת ולא יציבה, ותפגיני חולשה כדי לקפוץ פתאום בחיוך מרושע כדי להזכיר לך בדייקנות שטנית את כל פגמייך. ידידים מהסוג הזה מחכים רק לרגע זה כדי להכאיב לך בחדווה ובששון ולנצל כמיטב יכולתם את כל מה שגילית להם על עצמך, וייהנו הנאה גדולה לראות אותך מתבוססת בעלבונך חסר האונים, וכשתמחי איך הם עושים לך את זה ולמה הם יענו בצדקנות שהם עושים את זה רק לטובתך, הרי הם החברים שלך!

ואני אומרת שעם חברים כאלו שמנצלים את מה שסיפרת להם ברגע חולשה כדי לזרות מלח על כאבך ולהוסיף לך מכאוב ועלבון לא צריך אויבים.

אז נכון לעכשיו אני מינוס חברה אחת – שהתחילה בוירטואליה ונעשתה חברה בפועל – שאחרי שהטיחה בפרצופי את פירות האמון שנתתי בה, גיחכה בעונג למראה עלבוני, הוסיפה וצחקה לה צחוק גדול ורועם מתמהוני על הדרך המוזרה בה היא מוכיחה את ידידותה ונעלמה לחלוטין מחיי.

חוץ ממנה התנדפו להם עוד שני ידידים, אחד ותיק ומוכר, אבל צעיר בשנים שפעם ראה בי כותל מערבי ופירט לפני באריכות את צרותיו וכיום אולי כי אין לו יותר צרות או כי סתם מאס בי התפוגג ונעלם, ואחת, חדשה יחסית, אבל מרושעת ומרירה שליבה מלא כעס ושנאה לכול העולם ותמיד היא חשה כקורבן אומלל של הנסיבות שנהנתה מאוד להעליב אותי קבל עם ועדה בבלוג שלה, ועוד הגדילה לעשות כשעשיתי טעות ולא הסתרתי כמה נפגעתי וצחקה בפרצופי.

נו, טוב, שיהיה לה לבריאות.

 

ואם לא די בכך אז היום, אחרי שיחסי עם הג'ינג'י עברו טלטול גדול וטרם התייצבו, איבדתי עוד חברה טובה ויקרה – המכונית שלי שהחזרתי אחר כבוד להורי.

ממחר אני אלך הרבה יותר ברגל, ובין לבין אסע באוטובוס כמו בימי נעורי, ואם זה לא נחשב שינוי אז אני לא יודעת מה כן.