מכורה?

 אחרי הקריזה שחטפתי מחלק מהתגובות שענו לי בבלוג (וגם בפרטי) בגלל שעשיתי שטות וסיפרתי על מצבי הבריאותי ועל ההילרית האגרסיבית לקחתי לי פסק זמן מהכתיבה בבלוג.

האמת, כל כך נפגעתי וכעסתי עד ששקלתי לפרוש לגמרי מהבלוג.

אני עדיין כועסת בגלל ההנחה האוטומטית הזו שכולם מאמצים בלי היסוס שאם יש לך מחלה כרונית זה סימן שעליך לפשפש במעשייך, ולשנות את חייך, כי המחלה תקפה אותך באשמתך.

אז מה אם כל הרופאים נשבעים שאין להם מושג מה הסיבה למחלות אוטואימוניות, וכל המחקרים מראים שהן תוקפות אנשים בכל הגילים והמינים?

אז מה אם גם הבת הקטנה של קולגה שלי לעבודה (ילדה בבית ספר יסודי) וגם חייל בסדיר וגם הדוד שלי שהוא בן למעלה משבעים חולקים איתי את אותו גורל ולוקחים אותן תרופות ונאבקים באותן בעיות?

ממתי יש לעובדות קשר לאמונה?

מסתבר שאין. איכשהו הניו איג'יזם המטופש שפשה בארצות המערב הדשנות הצליח להשריש את האמונה שכל מחלה מקורה בבעיה נפשית, אז מה אם חייך טובים ורגילים לגמרי, ואת מרוצה מהם כמו שהם?

זה רק סימן לעיוורונך, לטיפשותך ולבינוניות שלך, שני אותם מיד גם אם אין לך שום חשק לעשות את זה – וגם לא בדיוק מושג מה לשנות – כי אחרת לא תבריאי אף פעם.

אם את חולה עליך להתגרש מיד מהבעל, לריב עם ההורים, להגיד לחותנת מה את באמת חושבת עליה, להפסיק להכין אוכל לילדים, להתפטר מהעבודה, להפסיק לנקות ולבשל, לשבור את הכלים ולהשליך את כל בגדייך לפח, ולעזאזל המחיר!

העיקר הבריאות, לא?

ואם תישארי אחר כך אומללה, בודדה וענייה, בלי פרנסה, משפחה מרוסקת, ארון ריק, וחיים הרוסים ועדיין חולה בדלקת פרקים אז זו אשמתך כמובן, כי כמו שאמרנו לך – הכול באשמתך!

נו, טוב. ברור לי שהיגיון בריא לא יכול להילחם באמונה פאנטית חסרת היגיון, או בסתם טיפשות, ולכן מוטב שאניח לשטות הזו ופשוט אתעלם מכל העצות המטופשות שהמטירו עלי בנדיבות.

אגב, באותה רוח, מה בעלי היה אמור לעשות אחרי שגילה שיש לו סרטן ערמונית? לבזבז את כל חסכונותינו על טיול מסביב לעולם? לעשות ניתוח לשינוי מין? או אולי להחליף אותי בצעירה יפת תואר?

איזה מזל שהרופא לא רשם לו את התרופה הזו כי אחרת מי היה תומך בו אחרי הניתוח? או שאולי זה היה אמור להיות תחליף לניתוח? לפי ההיגיון של כמה מהמשיבות שלי התשובה היא כן, או שאולי העניין הזה תופס רק לגבי נשים חולות וגברים חולים פטורים מהטרור הזה ואיש לא יעז להגיד להם שהם חולים באשמתם?

 

בכל אופן, מאז העניין המרגיז הזה כתבתי פוסט פרידה זועם ולקחתי חופשה האינטרנט, אבל בכל פעם שבכל זאת הצצתי למייל שלי גיליתי שם פניות מקוראות שמאיזו סיבה עלומה אוהבות את הבלוג שלי (ואני לא מזייפת פה ענווה מצטנעת, אני באמת לא חושבת שחיי כל כך מעניינים, או שאני אדם מרתק) ושביקשו ממני לא לחתוך את האף כדי לעצבן את הפרצוף, כמו שסבתא שלי ז"ל נהגה להגיד (ביידיש זה בטח נשמע יותר טוב), ולהמשיך לכתוב.

 

בכל זאת החלטתי על פסק זמן ודבקתי בהחלטתי בעקשנות עד שפתאום קרה לי משהו טוב, משמח ומפתיע והדבר הראשון שעלה בדעתי היה לכתוב עליו בבלוג!

תרגיעי, אמרתי לעצמי, מה יש לך? את מכורה לבלוג הזה או מה? ואחרי שחשבתי על זה קצת החלטתי שכן, כנראה שאני מכורה, וישבתי לכתוב את הגיגי.

אז ראשית החדשה הטובה האחרונה – לא, לא זכיתי בפיס – אבל מצאתי את הספר של הספרייה שאבד לי, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם קוראי המפהקים, אני מנויה בספרייה המצוינת שלנו שנים רבות (מאי 1986) ומעולם לא קרה שקיבלתי קנס על איחור בהחזרת ספר, או שחלילה איבדתי ספר, והנה, פתאום, ספר אחד ששאלתי בתחילת אוגוסט, לפני שהספרייה יצאה לחופש, נעלם.

חיפשתי וחיפשתי, שאלתי וחקרתי, פשפשתי ודאגתי, כעסתי ובעיקר התעצבנתי, כי אני שונאת שנעלמים לי דברים.  עד היום אני זוכרת איך שכחתי לפני יותר משלושים שנה את הספר "פאריש" באוטובוס לאילת. הספרייה בה שאלתי את הספר כבר לא קיימת, אבל אני עדיין זוכרת כמה זה עצבן אותי וביאס אותי, והנה שוב זה קורה, נעלם לי ספר, לי!

ופתאום היום, כשחיפשתי את טפסי בדיקת הדם שלי במעטפה בה אני שומרת אותם (מעטפה חומה ענקית שנועדה במקור לצילומי רנטגן) מצאתי שם את הספר שבטח נפל איכשהו וגלש לתוך המעטפה שעומדת בחדר הארונות בין הקיר לארון המצעים.

איך זה קרה ולמה אני לא בטוחה, אולי הוא נפל מהתיק שלי?

 לא חשוב, העיקר שהוא נמצא.

ואם כבר חדשות טובות אז הנה עוד אחת, סוף סוף הגברת המאבחנת של צץרץ הבריאה והוא הלך למבחן הדידקטי, ובסיומו בישרה המאבחנת לג'ינג'י שהילד ממש בסדר, אין שום סיבה להעביר אותו לבית ספר מיוחד והיא משוכנעת שעם קצת עזרה ותמיכה הוא יוכל להצליח יפה בבית ספר רגיל.

זה באמת שימח אותנו, כלומר, תמיד ידענו שהילד פיקח, אבל נעים לקבל על זה אישור רשמי, וזה גם ריכך את האכזבה מכך שהחמצנו את הרישום לבית ספר המיוחד בגלל האשפוז שלה.

גם התוכנית על סוגי הריטלין ותופעות הלוואי שלהם עודדה אותי מעט, איזה מזל שהילדים הגיבו טוב על ריטלין רגיל ולא היינו צריכים לקנות תרופות יקרות. אני אגב בקושי יודעת איך הם מתנהגים עם ריטלין כי הם משתמשים בו רק בבית הספר, ונדהמתי לראות שיש הורים שנותנים לילד ריטלין גם כשהוא לא בבית הספר.

נכון שבלי הריטלין צץרץ הוא… איך להגיד? צץרץ!  אבל עם ריטלין הוא לא אוכל כלום ומה לא תעשה אימא פולנייה כדי שהילד יאכל?

עוד כשהם היו צעירים מאוד החלטנו שקצת רעש, והמון בלגן, וצעקות, ומריבות, ופוגרומים יום יומיים, הם לא סיבה לתת לילדים תרופה, וחוץ מזה תמיד אמרתי להם שהם לוקחים ריטלין רק כדי לעזור להם ללמוד, והוא לא תרופה שיכולה להפוך אותם לילדים טובים, את זה עליהם לעשות לבד, מתוך משמעת עצמית ורצון חופשי, ולכן אני לא כל כך יודעת איך הילדים מתנהגים עם ריטלין, וזו אגב גם הסיבה שאחרי כל חופש גדול הייתי נמצאת במצב צבירה של שלולית דלוחה, מותשת וחסרת אנרגיות והבית היה זקוק לשיפוץ.

ובלי קצת מרמרת אי אפשר – ג'ינג'י החליט שננצל חלק מכספי החיסכון שעשינו לילדים (ונפתח בסוף החודש) לקניית מזגנים לחדרים שלהם.

מזגן לכל ילד נשמע לי קצת מוגזם, בעיקר אם נתחשב בזה שלילי ועוגי בעצם כבר לא גרים בבית, אבל הוא החליט שאם לא נעשה את ההשקעה הזו הם ישרפו את הכסף על שטויות, הלך לחנות מכשירי חשמל ידועה, בחר שלושה מכשירים שמצאו חן בעיניו, נתן צ'קים, קבע תאריך להתקנה, ורק אחר כך בישר לי על כך.

לא כל כך התלהבתי מהיוזמה שלו, ולא שכחתי לציין שאני לא הייתי עושה הוצאה כזו בלי לדבר איתו קודם – וזה שדיברנו לפני שנה שאולי כדאי שנקנה לילדים מזגנים לא אומר שהוא יכול לעשות הוצאה כזו בלי לספר לי – אבל הילדים כן התלהבו והצ'קים כבר ניתנו… ולמי יש כוח לעשות עניין? חם נורא ואין לי מרץ לריב באוגוסט, ואולי הוא צודק וזה רעיון לא רע? חשבתי, ועזבתי את זה.

המזגנים היו אמורים להגיע עם המתקינים ביום שלישי, ופתאום הבוקר הם מתקשרים מהחנות שאין להם את המכשירים שהזמנו, אבל אם נוסיף עוד 600 ₪ הם יתקינו לנו דגמים אחרים, יקרים יותר, אז מה דעתנו?

ג'ינג'י שקיבל את השיחה אמר שדעתו שזה לא בסדר, ומה פתאום עושים לנו תרגיל כזה ברגע האחרון?!!! הפקידה הבטיחה לברר ולחזור אלינו, ולא חזרה, ועכשיו אין לנו מושג מה יהיה ואם יהיו מזגנים או לא.

אגב, אחרי כמה חודשי מתח עוגי התבשר שהוא יעשה את שנת השירות שלו בחולון, ומיום רביעי, יומיים אחרי שהוא חוזר מהסמינר, הוא יתחיל לשרת שם, ובעצם כבר חודש הוא בקושי בבית.

מכאן יוצא שרוב הזמן אנחנו בבית רק עם צץרץ – שאמנם מרעיש כמו שלושה, ומבלגן את הבית כמו שישה, אבל הוא בסך הכול רק בן אדם אחד – וזו הרגשה קצת מוזרה. עדיין לא התרגלתי לקנות אוכל רק לשלושה, ולכבס רק לשלושה, ולהיות פתאום משפחה קטנה כל כך. אני לא מתלוננת שיש לי פחות אנשים שמסתובבים בבית, אוכלים ושותים, ומדברים ורבים, ונכנסים ויוצאים, מדברים בטלפון ורואים טלוויזיה, וממלאים את הכיור ומכונת הכביסה, אבל בכל זאת זו הרגשה מוזרה.