פעם כשבן אדם היה חולה היה אומרים לו רפואה שלמה, תהיה בריא! היום מתחילים לפשפש במעשיו, ובלי להבין מה ואיך אנשים מרשים לעצמם להאשים אותו במכאוביו, ולדרוש ממנו לחזור בתשובה ולהפוך מיד את חייו על פיהם כי הרי ברור שהוא עשה משהו שגרם לו לחלות.
מה, לא?
זהו, שלא, לא תמיד, ולפני שאגיד את אשר על ליבי אני מבקשת שתקראו מה זה בכלל מחלה אוטואימונית ותבינו עם מה אני מתמודדת.
המחלה הזאת נפלה עלי בתקופה קשה מאוד בחיי, זה קרה אחרי קיץ מתיש שבו כולם אצלנו במשפחה התאשפזו. כל אחד בגלל סיבה אחרת, והיה עלי להתרוצץ מאחד לשני, לתמוך ולדאוג, לעזור ולנחם.
בדיוק לפני שנה בעלי עבר ניתוח לכריתת הערמונית והתחיל להתאושש לאט לאט, ורק בסוף החורף התברר שאני לא סתם עייפה כל הזמן וסובלת מכאבי ברכיים וידיים, יש לי דלקת פרקים.
את הרופא הראשון שהלכתי אליו לא אהבתי, הוא דיבר בגסות ועשה רושם של אדם לא נעים, ולא רגיש והיה קצר רוח ואנטיפת ולכן הלכתי לעוד רופא שהיה נחמד יותר, וגם הוא אישר שכן, זו דלקת פרקים.
אחר כך התברר שגם דוד שלי, אחיו הצעיר של אבא סובל מאותה בעיה, ושזו מחלה שיש לה רקע גנטי והיא תוקפת הרבה אנשים, אבל בעיקר נשים בתקופת גיל הבלות, ואף אחד לא יודע בדיוק למה.
התמודדתי עם המחלה הזו כמיטב יכולתי, לקחתי תרופות ועשיתי בדיקות והשתדלתי לא להפוך לנכה אלא להמשיך לתפקד כמיטב יכולתי, ואם יש מישהו שחושב שזה שאני לא מתגרשת מיד מבעלי ודורשת מילדי להתחיל לאכול כריכים, או אוכל מוכן, ופוצחת בקריירה פורחת של … באמת אין לי מושג מה, אבל רק שיהיה מעניין ופיקנטי ויספק את רצונה של איזה הילרית הזויה שלא מכירה אותי כלל, או של בלוגרית צעירה וחצופה שיש לה איזה בעיה עם הוריה ולכן לא הצליחה מימיה להגיב לי בלי לעצבן ולהעליב אותי, אז שיחשוב שוב.
אם יש משהו שאני מצטערת עליו יותר מאשר השיחה עם ההילרית הרגזנית ההיא זה פרסום הפוסט עליה בבלוג. מעולם לא שיערתי בנפשי שיתנפלו עלי ככה. משום מה יצא שלא די שאני חולה אז איכשהו הכל יצא באשמתי ואני אחראית למחלה שלי, הרי לא פעם אמרתי שנמאס לי להיות עקרת בית ואם והתלוננתי שאני לא אוהבת את העבודה שלי, אז מה מתפלאת שאני חולה? ולמה אני לא הופכת את חיי מקצה אל קצה במקום לקחת תרופות?
את לא יודעת שכל מי שמעז לא להיות מאושר במשך כל היממה ולפעמים יש לו ביקורת או תלונות מיד נעשה חולה אנוש ובאשמתו?
הרי זה ידוע לכל.
מה, לא ככה?
אני פשוט לא מבינה את זה, מאז שכתבתי פוסט פמיניסטי לא קיבלתי תגובות כל כך מגעילות, רק שהפעם הן היו כי אני כנראה לא מספיק פמיניסטית, שאפתנית, דורסנית, או השד יודע מה.
זה מקומם ומרגיז, ולא צודק, וממש ממש מעליב.
מילא, אם הייתי מעשנת, או שותה, או חיה חיי הוללות ובטלה, מזניחה את עצמי ואת משפחתי, אולי אז אפשר היה להגיד שתרמתי במו ידי למצב בריאותי ואני צריכה להשתנות כדי להרגיש יותר טוב, אבל מה לעשות שזה פשוט לא נכון?
יש לי חיים די טובים שעיצבתי כרצוני, אני חיה בנחת עם אותו גבר שלושים שנה, אוהבת את הילדים שלי ואת הורי ודי מרוצה מחיי למרות שתמיד יש מקום לשיפור.
אני הולכת ברגל כספורט, וגם מתעמלת לפעמים, לא נוגעת באלכוהול, לא מעשנת, לא אוכלת ג'נק פוד – טוב, אולי איזה מנה גלידה פה ושם, או פרוסת עוגה מידי פעם – בגלל זה מגיע לי להיות חולה? ואולי תגישו נגדי תלונה במשטרה כי אני מכינה ארוחת ערב לילד שחוזר רעב הביתה, או השם, ירחם מכינה כוס קפה לבעלי ולא חושבת שהוא מפלצת שוביניסטית כי הוא אוהב אותי ורוצה לחבק אותי מידי פעם?
מילא, אנשים שלא מכירים אותי ולא יודעים עלי כלום, שיגידו מה שבא להם, אבל גם בני אדם שחשבתי שהם ידידים שלי, או לפחות מכירים אותי קצת התנפלו עלי בצורה פשוט מגעילה.
ונניח שאני אתפטר מהעבודה, אפסיק לעשות אפילו את המעט שאני עושה בבית, ואקדיש את כל חיי לכתיבה, ולהתפנקות, ארמוס בדרך את כל מי שזקוק לי, לנוכחות שלי ולתמיכה שלי בחייו אז אני אבריא?
פתאום לא תהיה לי דלקת פרקים?
באמת, אתם בטוחים?
מישהו מוכן לחתום לי על זה?
לא, לא חשבתי שכן.
האמת, נמאס לי, ממש לא בא לי יותר לכתוב בבלוג, או לדבר עם מישהו, ובטח שלא לספר יותר שום דבר אישי על עצמי לאף אחד, כי לך תדע איך כל תלונה שלי על זה שחם לי, ואני עייפה, ולא בא לי לשטוף רצפה והבעל והילדים מרגיזים אותי היום, תופנה כמה ימים אחר כך נגדי?
זה ממש ערער אותי, כל ההסתערות הזו עלי.
אז זהו, פרשתי.
הכל דבש 