תרופות פלא

 לאחרונה שמתי לב ששוב דלקת הפרקים שלקיתי בה לפני כשנה וחצי מרימה ראש. אני לא צריכה לראות את תוצאות בדיקת הדם כדי לדעת שהן שוב יהיו לא טובות. אני כבר מכירה את כל הסימנים – דלקת עיניים חוזרת, פצעים בפה ועייפות, חוסר תאבון והרגשת תשישות שלא פגה גם אחרי ימים רצופים של מנוחה והגרוע מכל כאבים מציקים בכפות הידיים, בעיקר אחרי עבודה במחשב. אני כבר יודעת שאם לא אטפל בזה יבואו כאבי הברכיים והקרסוליים שיהפכו אותי לנכה למחצה ….

עברתי את כל זה בחורף לפני שנתיים ולא שכחתי כלום.

 

התרופות שאני מקבלת עזרו לי עד כה, אבל אני יודעת שיש להן תופעות לוואי מדאיגות שגם נגדן אני לוקחת תרופות… אין לזה סוף, וחשבון הבנק המרוקן שלי נאנק תחת העול.

לא טוב להיות חולה ועני בעיקר לא במדינה שלנו ולא פלא שאנשים פונים לחפש מזור במקומות אחרים מסבירי פנים יותר מאשר קופות החולים.

מהרגע שהתברר שיש לי דלקת פרקים לא חסרים ידידים וקרובי משפחה, וסתם מכרים שמאיצים בי ללא הרף לפנות לרופא הזה, ולהילר ההוא, ולקנות שיקויים מסין ומשחות מהודו, וקריסטל השד יודע מאיפה ….. תרופות פלא לא קונוונציונליות לא חסרות וכל אחד מכיר מישהו ששמע על אחת שעושה נפלאות ממש …

גם כשהתלבטתי בבעיות פוריות היו המון אנשים שהפנו אותי לזה ולזו, למקובל ההוא, לקוראת בקפה ההיא, ואפילו לרב.

למרות הספקנות הטבועה בי מלידה התפתיתי פעם והלכתי לאיזה אחד… סיפור די משעשע כשאני חושבת עליו כיום, אבל אז זה עלה לי כסף רב וגרם לי לחוש טיפשה ומפגרת. למותר לציין שהדבר היחיד שתפח שם זה חשבון הבנק של אותו רמאי שעבד עלי, לא הבטן העקרה שלי.

 

והנה עשיתי את זה שוב ושוב פניתי בעצה של ידידה למישהי, הילרית אחת שהיא נשבעה לי שהיא מחוללת נפלאות ממש. תתקשרי אליה, הפצירה בה ידידתי שהמצוקה שלי נגעה לליבה, זו רק שיחת טלפון אחת, מה כבר יכול להיות, מה יש לך להפסיד?

נו, באמת, חשבתי לעצמי, כמה כבר תעלה לי שיחת טלפון? והתקשרתי. ההילרית ענתה לי שהיא עסוקה עכשיו וביקשה שאתקשר שוב בעוד שעתיים, ולמרבה פליאתי, כמה דקות לפני שהתקשרתי אליה שוב היא לקחה יוזמה וחזרה אלי.

התחלנו לשוחח ואני סיפרתי לה מי הפנה אותי אליה ובמה אני חולה והתרשמתי לטובה מהבקיאות שלה בהשפעות של התרופות שאני לוקחת, ובעיקר בתופעות הלוואי המסוכנות שלהן, וציינתי לתומי תוך כדי שיחה שקשה לי בעיקר עם העייפות הזו שאופיינית כל כך למחלה שלי ושמפריעה לי לתפקד בחיי היום יום.

ההילרית שאלה מה אני עושה ומה המטלות שאני מבצעת בחיי ואני פירטתי שאני גם עובדת כשכירה וגם מנהלת את הבית, וכאן חטפתי על הראש מקלחת קרה שגרמה לי להשתתק מרוב תדהמה.

איכשהו הצליחה אותה הילרית שבקושי דברה איתי חמש דקות ולא ידעה שום דבר על חיי אפילו לא שיש לי שלושה ילדים די בוגרים שרק אחד מהם גר בפועל בבית, לגרום לי להרגיש כמו פושעת שהורסת את בריאותה כי אני מבשלת ומנקה את הבית בו אני גרה.

"שהילד שלך יבשל לעצמו, שיכין לעצמו לבד אוכל, בגיל שבע עשרה הוא בטח יודע להכין לעצמו לבד חביתה!" רעמה עלי, "אז מה אם הוא ילכלך קצת והחביתה לא תצא מושלמת? שידאג לעצמו, את צריכה לשנות את החיים שלך, מחלת פרקים אומרת שאת צריכה לעבור לפרק הבא של חייך, זה מה שהגוף שלך אומר לך."

"אבל… אבל…" הרגשתי איך התדהמה מתחלפת לאט בכעס, ורציתי להגיד שאני מקדישה כמעט כלום לעבודות הבית, ועושה רק מה שצריך, ויש לי די הרבה עזרה מבני ביתי שמודעים לקשיים שלי, ושכל ההתייחסות אלי כאל עקרת בית נואשת שמקדישה את כל זמנה לשפשוף פנלים ומשועבדת לניקיון ובישול היא טעות מגוחכת, אבל לא הצלחתי להשחיל מילה. היא דברה בשטף קצף ופסקה שאני חייבת לשנות את חיי מהקצה אל הקצה וזה בלי שהספקתי לספר לה איך החיים הנוכחיים שלי נראים.

היא הייתה כל כך זועמת ודברה בכזה שכנוע… בטח היא ממש שונאת לבשל ולנקות חלף הרהור במוחי לשמע דבריה הפסקניים, לפי צורת הדיבור שלה אפשר היה לחשוב שכל אישה שטורחת להיכנס למטבח עושה פשע נוראי כלפי עצמה וגוזרת על עצמה חיי מחלות וניוון.

בקושי הצלחתי להסיט את השיחה לצורת הריפוי שהתבררה כנוחה למדי – לא קונים תרופות ולא לוקחים כלום, רק יושבים בשקט ונותנים להילרית לשלוח גלי ריפוי, ואפשר אפילו להישאר בבית ורק לשלוח לה את השם ואולי תמונה קטנה.

הצלחתי להשחיל משפט ספקנות, תוהה איך זה יכול להיות, והיא קטעה אותי מיד והכריזה שזה עובד וזהו, עובדה, אנחנו משוחחות בטלפון נייד והקולות שלנו עוברים אפילו בלי חוט שיקשר ביני לבינה. הרי רק לפני כמה שנים אם מישהו היה מספר על דבר כזה היו צוחקים ממנו שהוא פנטזיונר וכיום זה מתבצע באורח יום יומי.

כמו ששיחת הטלפון ביני לבינה אפשרית ככה גם גלי הריפוי שהיא תשלח לי יגיעו אלי בדייקנות.

אני מניחה שעכשיו הייתי צריכה לשאול כמה כסף זה יעלה ולאן לשלוח אותו, אבל הרגשתי כל כך כעוסה ונפגעת מכל טון הדיבור התוקפני שלה ומהצורה הפוגעת בה היא בטלה אותי ואת כל חיי, גורמת לי להרגיש שאני אחראית למחלה שתקפה אותי, עד שכל מה שרציתי היה לסיים מהר את השיחה.

אמרתי לה בנימוס שאני אחשוב על זה ונפרדתי ממנה לשלום.

חשבתי קצת על הדברים ועדיין משתוממת ופגועה שלחתי מייל לידידה שהפנתה אלי את ההילרית, סיפרתי לה בקיצור מה קרה בשיחה והלכתי לישון.

בבוקר כשקמתי מצאתי מייל תשובה ממנה שבו היא מודה שאותה הילרית נוקטת בשיטות אגרסיביות, הצדיקה אותה לגמרי, טענה שעלי לשנות את חיי, ולצאת לדרך חדשה.

וזה מה שעניתי לה – אני מאוד מצטערת אבל הגישה הזו לא נראית לי, זה לא רק לא מעשי אלא פשוט לא אחראי, אגואיסטי מאוד, ולא ממש מועיל.

מה היא רוצה שאעשה? שמהיום פשוט אזרוק הכול, אתפטר מהעבודה ואברח מהבית?

 

ברגע שאמרתי לה שקשה לי לתפקד עם המחלה כי אני צריכה לא רק לעבוד אלא גם לנהל את הבית היא ממש הסתערה עלי כאילו שיש לה איזה משהו נגד עקרות בית.

קל מאוד להשמיץ ולתקוף וללעוג לניהול בית, או למצוא מישהו אחר שיעשה את מה שצריך, אבל מאוד לא מציאותי לדרוש פתאום מילד בן 17 להניח לכל העיסוקים שלו ולהתחיל לבשל לעצמו, או להגיד לו, תסתדר, מהיום אין אוכל בבית.

היא לא מכירה אותי בכלל ואחרי שתי דקות שיחה היא מתנפלת עלי בצורה נורא אגרסיבית ומתחילה לתת לי עצות איך לנהל את חיי.

האמת היא שאני לא ממש משקיעה בניהול הבית, ודי מחפפת, אבל יש דברים שצריך לעשות, ואני בן אדם מבוגר וחלק ממשפחה ולא יכולה להתנער בבת אחת מהכל כי איזה הילרית החליטה שבגלל שאני עושה קניות ותולה כביסה יש לי דלקת פרקים.

העבודה שלי היא לא בדיוק קריירה מזהירה ולא פסגת שאיפותיי וגם המשכורת לא משהו, אבל זו הכנסה קבועה שאנחנו כמשפחה זקוקים לה מאוד, וזה מאוד לא אחראי ולא רציני להגיד לי לעזוב הכל ולשנות את חיי.

גם אם אשנה אותם, ואני אשנה כי החיים הם משהו שמשתנה וזורם כל הזמן, נרצה או לא נרצה, השינוי חייב להיות איטי ומסודר ומתוך התחשבות במשפחה שלי.

לא אהבתי את הגישה התוקפנית שלה, היא עוררה בי התנגדות והקשבתי לה בשקט רק כי אני בן אדם מנומס וסקרן ורציתי לדעת עד כמה רחוק היא תגיע, ומבחינתי היא בהחלט הגיעה רחוק מידי.

גם אם יש משהו מהצדק בדבריה ואני מתוסכלת מחיי ורוצה לשנות אותם אני לא חיה לבד בעולם, יש עלי אחריות ויש אנשים שחייהם שלובים בשלי ולא מתאים לי לבצע מהפכות פתאומיות בלי להתחשב באף אחד אחר, לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי, ואני לא אעשה את זה לאחרים, בטח לא לילדים שלי. היא דברה מאוד בפזיזות, מאוד בתוקפנות, בלי שיקול דעת בוגר, לא שאלה אותי שום דבר על החיים שלי ועל ההתנהלות שלי בעולם ועשתה עלי רושם לא אמין ולא מקצועי.

אני לא ממש מבינה למה הכוונה – תני לעצמך צ'אנס. מה בדיוק את מצפה שאני אעשה? אברח מהבית עם מזוודה ואתחיל לחפש את עצמי בעולם הגדול? אחליט שמהיום אני סופרת ומתעסקת רק בכתיבה ושמצידי כל העולם יתפוצץ?

החיים שלי לא מושלמים, אבל הם החיים שלי, על המגבלות והיתרונות שלהם, והם לא כל כך רעים וחונקים כמו שההילרית הזו ניסתה להציג אותם. מה, היא לא מבשלת ומנקה והולכת לסופר כמו כל בן אדם אחר?

הרגשתי שהיא נטפלת אלי ומאשימה אותי ועכשיו גם את עושה אותו דבר וזה לא צודק ודי מרגיז להשתמש בדברים שכתבתי ואמרתי לך בזמן עייפות או תסכול (והחיים מזמנים לך רגעים של תסכול ועצבים כי אלו החיים) כדי לנגח אותי.

 

בעודי כותבת את הפוסט הזה ענתה לי הידידה שלי והסבירה לי שההילרית הרשתה לעצמה לחוות עלי דעה כי היא קוראת את האנרגיות שלי וככה היא מכירה אותי, ושגם היא פמיניסטית כמוני, ושהגיע הזמן שאשנה את חיי למרות שזה קשה ונוח יותר לשקוע לדפוס המוכר, ושאם אני מתלוננת כל הזמן על אותם דברים סימן שהם מציקים לי ושהגיע הזמן לשנות אותם.

טוב, אני מניחה שגם הן צודקות, ונכון שלעשות שינוי זה עניין מפחיד מאוד, אבל בכל זאת, המחשבה על העברת ניהול משק הבית לידי צץרץ נשמעת לי עוד יותר דמיונית מאשר העברת אנרגיות ריפוי דרך האוויר, ולמרות שהוא לא ימות מרעב גם אם לא אבשל את המעט מאוד שאני עדיין מבשלת די ברור שאם אתנער ממעט הדברים שאני עדיין מבצעת הבית שלנו יהפוך למפגע תברואתי.

ומוזר שכל העניין הזה צץ בדיוק עכשיו, כמה ימים אחרי שאני והג'ינג'י שוחחנו ממושכות על העתיד והחלטנו שבשנה הבאה, מיד אחרי שנסיים סוף סוף לשלם את המשכנתא האחרונה שלנו, אני אתפטר מהעבודה ואחפש משהו חדש לעשות בחיי.

 

ובמעבר חד ובלי שום קשר לכל מה שסיפרתי עד עכשיו – אתמול הג'ינג'י קפץ לביקור בקבר של אביו (כמו שהוא עושה מידי כמה ימים) וגילה לתדהמתו שמישהו גנב את דלתות הנחושת הקטנות שהותקנו במצבה כדי להגן על נר הנשמה. הוא הסתובב בכל החלקה בה קבור אביו וגילה להפתעתו שהגנב סילק את דלתיות הנחושת לא רק מהמצבה של אבא שלו אלא מכל המצבות בחלקה בה הוא קבור.

במשטרה אמרו לו לבוא להגיש תלונה, אבל כשהוא שאל מה זה יעזור לא הייתה להם תשובה.