הסוד שלי



יש מעט אנשים שיודעים שהגעתי לכתיבה באינטרנט בגלל שאיפות ספרותיות. העניין תפס אותי די במפתיע ובגיל מבוגר יחסית, אבל פתאום מצאתי את עצמי כותבת סיפורים. זה התחיל בצורה תמימה למדי כניסיון ללמוד הקלדה עיוורת, והתפתח לסיפור דמיוני שפרח לו במוחי יש מאין.


אין רע בכך כמובן, לכתוב סיפורים זה עסק תרבותי מאוד, אפילו נחמד, בתנאי שלא יפריע לדברים חשובים כמו טיגון שניצלים וסידורים, אבל למרבה התדהמה יצאו לי סיפורים מאוד לא נחמדים, לא סיפורים שהייתי רוצה שהילדים שלי יקראו – איזה מזל שהם בין כה וכה לא קוראים כלום – או שחלילה הורי, או אפילו חברים וידידים ידעו, חס וכרפס, שאני כותבת.


אם הייתי כותבת על חיי ועל חוויות שחוויתי בנעורי ניחא, אבל יש נושאים שלא מקובל שאישה כמוני, רעיה ואם, אישה מכובדת במיטב שנותיה, תחשוב עליהם, תעסוק בהם, או תדע בכלל שהם קיימים בעולם.


לא אפרט במה מדובר בדיוק, אבל תאמינו לי שכל מי שקרא בבלוג הסיפורים שלי היה משוכנע שבעל הבלוג הוא גבר צעיר ומסוקס, וגם אם לא צעיר ומסוקס אז בטח לא אישה, ועוד בגיל בו נשים עוברות לחפש עיסוק הולם כמו ציפייה לנכדים אפיית עוגות, חוגי מקרמה וסריגה… משהו סולידי, לא מזיק ונחמד ולא הגועל נפש המהביל הזה.


מאחר וקוראי בלוג הסיפורים שלי דרשו בתוקף לדעת מי המחבר שרקח אותם הלכתי ופתחתי בלוג לגבר ההוא שהתחבא בתוכי וחיבר סיפורים כל כך נועזים, משתמש ברוב חוצפה במחשב שלי ובידיי שהקלידו את פרי רוחו.


להפתעתי נהניתי מאוד מיצירת דמותו של הסופר הבדוי, הצעיר, המסוקס אך הרגיש ויצרתי דמות מלאת חיים ומשכנעת מאוד. כמעט שהצלחתי לשכנע את עצמי שהוא קיים באמת ולא רק בראשי.


במשך כשנתיים חייתי חיים כפולים – מצד אחד היו חיי שלי, הרגילים מאוד, חיים של אישה ואם נחבאת אל הכלים ששוקדת יום וליל על רווחתם של בני ביתה התובעניים, ומצד שני, באינטרנט, חייתי חיים אחרים לגמרי של גבר רב מעללים והרפתקאות שכותב סיפורים נועזים ומלאי סקס וזימה על חייו הסוערים.


 


יום אחד בשעה של קלות דעת וגילוי לב, מסוחררת בגלל המחמאות חשפתי את סודי לפני בלוגר פופולארי מאוד בזמנו שהחמיא לי על הסיפורים שלי וטען בחום שיש בהם הרבה יותר מסתם סיפורי זימה, שהם מיוחדים ואיכותיים.


האיש נדהם כשגיליתי לו שהבלוג שלי בדוי ומי באמת עומד מאחורי הסיפורים הנועזים ההם ושאל אותי בשמץ התמרמרות – אני חוששת שהוא נעלב קצת מהתרמית שלי – למה אני לא מתעלת את כשרון הכתיבה שלי לכתיבה על חיי האמיתיים ולא על חיים שלא חייתי אף פעם, וגם לא אחיה מעולם, לא בגלגול הזה בכל אופן.


הייתי אז בשלב יצירתי מאוד של חיי ומלאת התלהבות ומרץ, וגם סבלתי קצת מרגשות אשמה על הרמאות שלי ולכן הקשבתי לעצתו, הלכתי ופתחתי בלוג אמיתי שדווקא היה די פופולארי וצבר קוראים ומגיבים רבים.


כדי לא להתבלבל שמתי אותו בתפוז והייתי משועשעת מהניגוד בין הסיפורים הנועזים שרקחתי בישראבלוג לבין חיי היום יום שלי,  הכול כך רגילים ומשמימים שנפרשו להם בבלוגיאדה התפוזית.


 


עם השנים קצת עייפתי משקרים והעמדות פנים, בלוג הסיפורים והבלוג הבדוי הנלווה אליו עברו תהפוכות וגלגולים, שינויים ומשברים ובסופו של דבר הפסקתי לנהל בלוג בדוי בשמו של הסופר המסוקס שלי, ולמרות שהמשכתי בכתיבת סיפורים לא מהוגנים הגעתי לאיזה סוג של איזון רגוע בחיי – מצד אחד ניהלתי בלוג סיפורים שרוב קוראיו (חוץ מאלה שגיליתי להם את הסוד) בטוחים עד היום שהכותב הוא גבר, ומצד שני אני, צורבת הקשישה והמוכרת לכולכם שמתלוננת על החותנת, הבעל והילדים, ומנפקת מתכונים למרק ותובנות פמיניסטיות דלוחות.


ואגב, מי שאמר שסקס מוכר טעה, עובדה שלבלוג של צורבת המשמימה יש יותר קוראים מגיבים ומנויים מאשר לזה של בלוג הסיפורים הרווי סקס.


אולי אני צריכה לכתוב על סקס אחר?


נחשוב על זה.


 


והנה, לפתע פתאום אותו בלוגר שבזמן האחרון כמעט לא מבקר יותר בבלוגוספירה מפרסם לו פוסט נדיר על עניין מענייני היום, ואני עונה לו, והוא זוכר מי אני, ואנחנו מתחילים להתכתב ולהפתעתי הוא חוזר ומחמיא לי על סיפורי ומפציר בי לצאת מהארון, לגלות את האמת, להפסיק להתחבא לזרוק לכל הרוחות את המחויבויות והעול שמכבידים עלי ולהגשים את עצמי, ואפילו לפרסם ספר עם סיפורי שכולם יקראו!


 


מפה לשם החלפנו כמה מיילים שבהם הוא טען את טענותיו הצודקות והנכונות על הגשמה עצמית, ופרגון לעצמי ומימוש חלומותיי, ואני השבתי לו בטענותיי המשמימות על מחויבות למשפחה, לילדים ולבעל שיתפלצו אם אצא מהארון ואגלה מה טיבה של היצירה הספרותית שלי.


 


אין לי מושג מי צודק ומה עלי לעשות, והאם אני קדושה מעונה, עקודה על מזבח המשפחתיות, מתנחמת בכך שמלאכי מרום מצחצחים לה כסא כבוד אחרי שתעלה לגן עדן, או פחדנית עלובה שמפספסת את חייה בגלל תירוצים פולניים של לא נעים ומה יגידו?


אני משערת שכמו להרבה בעיות שהחיים מציבים לפנינו גם לקושיה הזו אין תשובה נכונה אחת.


אני מניחה לקוראים לשפוט ולכן אביא לפניכם את חילופי הדברים שעברו ביני לבינו אחרי שערכתי אותם ועשיתי להם צנזורה קלה שנועדה להגן על הפרטיות של ושלי כאחת.


 


אדום זו אני


כחול זה הוא


 


1.


אני רוצה להודות לך מאוד על המחמאות הכנות. מאוד נעים לי  לדעת שמעריכים אותי  ונהנים ממה שכתבתי אבל בגלל הנסיבות המשפחתיות שלי עדיף שאשאר בתחום הווירטואלי האנונימי.


גם אם בני משפחתי היקרים לא יתפלצו או יחטפו בחילה אם אוציא לאור ספר הרי שברגע שייוודע שאני אישה ולא בחור מסוקס גם קהל היעד שלו נועד הספר יזדעזע קשות. בזמנו, כשרק התחלתי לכתוב הייתי תמימה ולא עלה בדעתי להסתיר את זהותי, זה היה בשנת 2004 ומאז חלפו חמש שנים ואני כבר פחות תמימה ואחרי שחטפתי כמה הערות לא נעימות ונאלצתי להסביר שוב ושוב ושוב מה אני חושבת שאני עושה לכל הרוחות, ומה יש לי – אישה בגילי, רעיה ואם בישראל – לכתוב על נושאים כאלה החלטתי לרדת למחתרת.


מספר האנשים שיודעים את זהותי האמיתית קטן ממספר אצבעות ידי האחת וגם זה יותר מידי לדעתי.


חוץ מזה הוצאת ספר לאור בארץ זה מבצע יקר וסבוך ואני לא יכולה לעמוד בעניין כזה כי אין לי תמיכה משפחתית, ההפך, יש כל הזמן התנגדות ומריבות בגלל הכתיבה שלי.


לדעתי גם עוד לא כתבתי משהו ששווה את המאמץ, אולי זה עוד יקרה פעם, אולי לא. לא יודעת. לא בוער לי להוציא לאור ספר, חיכיתי עם הכתיבה עד שנהיו מחשבים בעולם ואפשר היה לפרסם באינטרנט, אם אני אחכה עוד קצת אולי גם התחום של ספרים אינטרנטיים שכיום הוא רק בחיתוליו יתפוס תאוצה?


אם לא אז יגלו אותי אחרי שלא אהיה פה יותר ויוציאו את כל כתבי אחרי מותי, בתור גוויה יהיה בטח קל יותר לעכל אותי, כיום זה קשה ואני מבינה ולא מנסה להידחף למקום בו אני לא רצויה ואפילו מביכה. אני עצמי די מתביישת לפעמים במה שאני כותבת, (בכל זאת, פולניה) ונוח לי באלמוניות הזו. היא משחררת אותי.


חבל שאתה לא כותב יותר, פעם היית הרבה יותר פעיל ואפילו התלוננת שאתה מכור לגלישה.


אני רואה שהתגברת על ההתמכרות. : )


 


 


2.


את נשמעת כמו מישהו שנמצא בארון עמוק עמוק (כן יקירתי, לא נעים לשמוע אבל ארונות יש גם לסטרייטים)


מזל שהמוות קיים ושרייר, כי אחרת מה היינו שולפים כמוצא לכל בעיותינו? "אחרי שלא אהיה פה יותר ויוציאו את כל כתבי אחרי מותי, בתור גוויה יהיה בטח קל יותר לעכל אותי."


את באמת מאמינה שזה חשוב ורלוונטי מה ייקרה אחרי מותנו?


עד מתי תתחבאי? את מחניקה את עצמך. חלק משמעותי ממך נימצא בארון ומחכה לפרוץ החוצה ולספר לכל העולם, אני כזה, את מספרת לעצמך תירוצים על תירוצים, את לא מפחדת שיגלו את הגבר שבך, את מפחדת שיגלו את הכותבת המוכשרת שבך.


את אל תמכרי לי את הבולשיט הזה של מה יגידו כשיגלו  שאימא/ אשתי/ בתי/ חברתי/ מנהלת שלי וכו' כותבת ספרות מסוג זה.


אם הייתי בן לאימא שכותבת כמוך, הייתי מסתובב מלא גאווה כמו טווס.


ומי אמר לך את השטות הזאת שלקוראים איכפת מי כותב את הטקסט? אם הוא כתוב טוב אז הוא כתוב טוב.


תני לנו קצת קרדיט, וחוץ מזה את יכולה לתת את זה להוצאה תחת שם בדוי, יוסי לוי פרסם את הספר הראשון שלו ונידמה לי שגם את השני תחת השם הבדוי "יוסי אבני"


אז מה, והנה דווקא כשהוא הגיע לתפקיד בחיר במשרד החוץ , הוא התחיל לפרסם בשמו המלא ,התראיין, דיבר חופשי, ושום דבר לא התמוטט, להיפך, הוא אפילו קודם בתפקיד.


ולגבי הוצאה של ספר, נכון זה עניין מורכב, אבל החומר הוא טוב, ויש לו סיכוי מצוין לטעמי. תני צ'אנס,אל תחניקי את הכותב שבך.


 


3.


אתה צודק בכך שאני בארון מבחינת הכתיבה. האמת שבעלי יודע מה הנושאים עליהם אני כותבת ושונא את העניין בכל ליבו. הוא שונא בפרינציפ את הכתיבה שלי ועוד יותר את העובדה שאני כותבת על דברים כאלה ומעולם לא קרא שום דבר שכתבתי.


נתתי לו פעם סיפור אחד והוא קרא כמה שורות עד שהבין במה מדובר, השליך את הדפים מעל פניו וזהו, לא מוכן יותר – זה מביך אותו ומגעיל אותו ומעצבן אותו מאוד.


ניסיתי כמה פעמים לכתוב על נושאים אחרים, אבל איכשהו זה נתקע לי וחוזר לאותו קטע. מביך ומבאס אבל ככה זה.


 


אני נשואה כבר כמעט שלושים שנה, יש בית וילדים והורים, שלי ושלו, ומרקם שלם של חיים שבניתי לאט לאט. התחלתי לכתוב רק אחרי שהילדים בגרו מעט כי קודם פשוט לא היה לי זמן וגם לא מחשב. גאון צעיר אני כבר לא אהיה, הכל אצלי קורה לאט יותר ומאחור יותר. מין סוזן בויל ספרותית כזו, אפילו רישיון נהיגה עשיתי רק אחרי שמלאו לי ארבעים.


מצד אחד זה מבאס קצת, מצד שני הגיל נותן לך פרספקטיבה ואורך רוח וניסיון ובשלות, נכון גם קמטים ושיער שיבה אבל את זה לא רואים באינטרנט.


 


מובן שגם אם יקרה הבלתי יאמן ויום אחד אוציא ספר, מנייר או וירטואלי, זה לא משנה, זה יהיה בשם אחר מהשם שמופיע בתעודת הזהות שלי שגם הוא בדרכו שלו שם בדוי כי נולדתי בשם אחר מזה שבו אני מוכרת כיום.


ככה זה במדינת הגירה.


בבלוג הסיפורים שלי אני קוראת לעצמי בשמי הקודם שמלפני נישואי כדי שאף אחד לא יקשר את עקרת הבית הסולידית והמהוגנת שהיא אני בחיי האזרחיים לבלוג ההוא.


מדברים הרבה בגנות הארון ובזכות היציאה לאור וההיחשפות, אבל יש גם יתרונות לאנונימיות ולמסתוריות ולשמירת הפרטיות.


אני חיה על הגבול בין אמת לבדיה, ודי נהנית מזה.  אולי הייתי צריכה להיות סוכנת חשאית?


מי שמאמין באסטרולוגיה יגיד שזה בגלל שנולדתי תחת מזל עקרב החובב מסתורין וחשאיות ופורח על סודיות. אולי, לא משנה. יש בי משהו שמאוד לא מעוניין בחשיפה מוחלטת, רצון עז לשמור על התחום הפרטי והאישי שלי חבוי מכל העולם.


בבית יודעים מעט מאוד על הפעילות האינטרנטית שלי הבלוגוספירה יש רק מתי מעט מהוותיקים שיודעים מי באמת מסתתר מאחורי הבלוג הכל כך גברי שלי.


זה גורם לי עונג ושמחה – אולי קצת מגונים – שקשה לי להסביר.


היו זמנים שהרחקתי לכת עם ההתחזות שלי ופגעתי באנשים אבל כיום התייצבתי, גיבשתי מדיניות, מתחתי גבולות בין המציאות לוירטואליות והעיקר, הצגתי לעין כל את גילי האמיתי, מה שהוריד בבת אחת את מפלס החשק של רוב הקוראים להיפגש איתי.


אני מבטיחה לך שברגע שאצליח להגיע לרמה של אבני אשלח שוב כתב יד, אולי הפעם לא ידחו אותי.


אבל אני בספק אם זה יקרה, לצערי אני לא מוכשרת דיי.


מצד שני אני נהנית מאוד מהכתיבה וכבר הבטחתי לעצמי מזמן, ברגע שזה יפסיק להיות כיף אני אלך לעשות משהו אחר, מקרמה או פילטיס או אולי פיסול בשוקולד?


העיקר שיהיה לי מעניין ואחוש תשוקה ורצון לעשות את זה כי בחיי היום יום נורא משעמם לי ואני מנווטת על טייס אוטומטי.


 


ומה אתך?


מה אתה עושה עכשיו, אחרי שזנחת את הבלוג שלך כמעט לגמרי?


 


4.


כמו שאמרת, יש משהו מאד יצירתי בלחיות בארון או תחת אי שלמות בחיים, זה לוקח אותך למקומות מאד יצירתיים, הבלוג שלי נפתח כנראה ,איפה שהוא כשהנישואים שלי החלו להתדרדר, יש משהו בשעמום ובשגרה שדוחף למקומות יצירתיים בכתיבה וכך אכן קרה.


אני מעולם לא כתבתי כדי להתפרסם, כתבתי כי התחשק לי, במשך הזמן זה הפך לנעים מאד לאגו הפצוע ממילא, שהנה וואלה כל כך הרבה אנשים קוראים אותי ומכורים לסיפורים שלי, ומונה הכניסות נוסק לכיוון המאה אלף כניסות, ושיחקתי אותה, וכו'


מה שמעניין זה שדווקא דרך הבלוגיה הכרתי כמה מהאנשים המקסימים ביותר, שחלקם הפכו ממש לחברים וחלקם לידידים


 


יש לי כמות של סיפורים שיכולה להפיל את התקשורת באינטרנט לכמה שעות, אבל אחרי שנישואי הסתיימו והתחלתי מערכת יחסים חדשה – הוא פירט בפני מה קורה בזוגיות החדשה שלו אבל צינזרתי את הקטע הזה מטעמי פרטיות -הפסקתי לכתוב בבלוג, אני קורא לזה שתיקת המשוררים,  וצופה בצער את נטישת אחרון קוראי מהבלוג.


הבטחתי לעצמי יום אחד לכתוב את הספר על השנים האלה, ואפילו כתבתי פיסקה ראשונה, אבל מי כמוך יודע כמה קשה לכתוב כשהחיים סוערים כל כך, זו לא כתיבה מיטבית, החומר הזה לא הולך לאיבוד, יבוא זמנו.


 


5.


טוב, אלו הם חייך, לא חיי.


אני לא אגיד כלום אבל חבל שסיפרת לי, הייתי מעדיפה לא לדעת.


אולי לגברים קל יותר להתנהג ככה, אבל לי יש השקפה אחרת על נושא המשפחה. אני לוקחת את נושא ההורות וגידול הילדים בצורה הכי כבדה ולא זורמת שאפשר, משפחה זו מחויבות ואחריות ומשהו שצריך לקחת ברצינות ולהשקיע בו את הכל ואי אפשר להחליט פתאום שלא מתאים לי, נמאס לי ומשעמם לי ולברוח.


נכון, כל זמן שאין לך ילדים אפשר לעשות שגיאות ושטויות ולתת לחשק להוביל אותך, ברגע שיש לך ילדים זו מחויבות, הבן זוג שעד אז היית איתו רק בגלל אהבה ורצון להיות יחד הופך לשותף, יש לכם פרויקט שהתחייבתם להשלים, להחזיק את המשפחה יחד עד שהילדים יהיו עצמאיים ובוגרים  וזה עול שאי אפשר לנפנף כי בא לך לנסות משהו אחר.


 


במקרה שלנו ששני הבנים הצעירים הם ילדים מאומצים שלקחנו אלינו כדי לגדל אותם יחד עם הבת הביולוגית ושעברו מספיק ודי בחיים גם ככה המחויבות והאחריות רציניים עוד יותר.


אולי זה ההבדל בין גברים לנשים, אני לא אוכל להרגיש חופשייה ומאושרת אם זה יבוא על חשבון מישהו אחר, קודם אני דואגת למשפחה, לילדים בעיקר, ואחר כך מסתכלת על עצמי.


ברור לי שאם אני אתן לעצמי חופש להתבטא זה יפגע במשפחה שלי.


גם ככה יש אצלנו חריקות ובעיות בגלל הכתיבה שלי וגם בגלל דברים אחרים, אולי זה לא הוגן כלפי, אבל אני לא יכולה אחרת.


בשביל אישה להיות חלק ממשפחה זה אומר לוותר, להתפשר, לחכות לתורי, לקבל רק חלק ממה שאני רוצה ורק אחרי שכל השאר קבלו.


נשים שנולדו בדור צעיר יותר ממני למדו כבר להיות יותר אגואיסטיות, לדאוג יותר לעצמן, אני עדיין שייכת לדור הישן של נשים שמרגישות בושה אם בעלי בא אלי בטענות שאני לא עקרת בית ושאני לא ממלאת את החובות שלי כלפי המשפחה.


ביקורת כזו משתקת אותי לגמרי.


נכון אני יכולה להגיד שגם הוא יכול לבשל ולנקות והיות עקרת בית כי נמאס לי ויש לי דברים חשובים יותר לעשות אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה, כל זמן שהילדים צריכים אותי בבית אני מקורקעת ואם אני אבוא פתאום לספר שאני מבזבזת חלק מהתקציב המשפחתי הדי לחוץ כדי להגשים את עצמי תתחולל מהומה ענקית ובצדק.


 


כאישה נשואה ואם  יש לי סדר עדיפויות בחיים ואני והחלומות שלי נמצאים די נמוך בסולם המשימות המשפחתי  שצריך לבצע.


ספר זה סך הכל ערמת דפים דבוקה יחד, הוא יכול לחכות,  יש לי בבית בני אדם צעירים שצריכים את הנוכחות ותשומת הלב שלי עכשיו, לא כשיהיה לי זמן וחשק וסבלנות אלא כרגע, כי אחר כך יהיה מאוחר מידי.


לא צודק ולא הוגן ומבאס אבל ככה זה.


עד שהגוזלים שלי לא יתעופפו מהקן אני צריכה לשים בצד את הרצונות שלי ולעשות מה שצריך בשבילם.


קל לקרוא לזה אקסיומות ולזלזל בשעמום של חיי השגרה החונקים אבל מישהו צריך לעשות את הדברים הקטנים האפורים והמשעממים האלו אחרת הם לא יתבצעו ובדרך כלל אלו הנשים האלו, השקופות שקל כל כך להגחיך וללגלג עליהן לבגוד בהן לקרוא להם פולניות משעממות ולהתעלם מהקורבן העצום שהן מקריבות.


 וכמובן שאם הן חלילה יעזו למרוד ולהפסיק לטגן שניצלים ולרוץ בבוקר לפני שהן הולכות לעבודה המשעממת שלהן לעשות קניות ולדאוג שיהיה חלב טרי ולחמניות וירקות ושהכיור יהיה נקי והרצפה שטופה והאסלות לא יסריחו משתן ועל הדרך יאספו את הגרביים המלוכלכות ויורידו כביסה ויגהצו ויתלו ויסדרו ויארגנו ועוד ועוד מאות מטלות קטנות וגוזלות זמן ואנרגיות שאיש לא טורח לשים לב אליהן עד שמפסיקים לבצע אותן, אם הן ימרדו פתאום וילכו להגשים את עצמן הן יחשבו לרעות, למכשפות לכלבות אגואיסטיות ולעולם לא תהיה להן מחילה.


אני אוכל לפרגן לעצמי כל זמן שזה לא יבוא על חשבון המשפחה שלי, לא הוגן ולא בסדר אבל ככה זה וככה העולם בנוי, כל אישה יודעת את זה ותמימות מצדך לחשוב שאפשר לשנות דבר כזה. 

46 תגובות בנושא “הסוד שלי

  1. צורבת
    אולי יש מקום שתפרסמי ספר בשם בדוי? כבר היו דברים מעולם. הלא סופרות של פעם הרבה פעמים היו מפרסמות ספרים תחת שם גברים.
    אני הייתי מדפיסה את הסיפורים, מעט עורכת אותם, ומתחילה להעביר להוצאות לאור. מפרסמת רק שהם ישלמו על ההוצאות.
    ברני

    אהבתי

  2. האפר של אנג’לה, מכירה?
    הסופר, פרנק מק’קורט (יהי זכרו ברוך, הלך לעולמו השבוע) כתב את הספר כשהיה בן 65. הספר הפך לרב מכר. תורגם להמון שפות וגם הפך לסרט.
    אין גיל תפוגה לסופרים, זה דבר אחד.
    דבר שני – את לא יכולה לחזות איך יגיבו בני המשפחה המורחבת שלך.
    גם אני, כשהתחלתי לכתוב, כתבתי בשם בדוי. היו כמה סיפורים עסיסיים, ויותר מהכל פחדתי שאמא שלי תקרא אותם. אחרי בערך שנה החלטתי להתגבר על הפחד, ושלחתי לה לקרוא כמה מהסיפורים. אז מעבר לעובדה שהיא הבינה את הסיפור שמאחורי הסיפור, וידעה בדיוק למה התכוונתי, היא הפכה לתומכת הכי גדולה שלי. אני יכולה לספר לך שהתמיכה שלה היא כמו רוח במפרשי היצירה שלי.
    ודבר שלישי – את יכולה לשלוח לי לינק במייל? סקרנת אותי עוד בפעם הקודמת שהזכרת את הסיפורים שלך…

    אהבתי

    1. לא ידעתי שהוא מת  
      חבל, אהבתי מאוד את הספר שלו, וזה שהוא לקח את הזמן וחיכה עד הפנסיה כדי לפרסם אותו מעודד אותי מאוד.
      יש לי למה לצפות

      אהבתי

  3. מה, יש לך בלוג נוסף ל"צורבת?"
    על מה את כותבת שם, שיש כזה מעטה סודיות העוטף את כתיבתך?

    צודק הבלוגר.
    אמרתי לך לא אחת, בהחלט יש מקום להוציא לאור חלק ניכר מסיפורייך.
    ומאיפה הגעת למסקנה המוטעית שיוסי אבני כותב טוב ממך?

    אהבתי

  4. את אוהבת לכתוב , והרבה אנשים ייהנו לקרא את סיפורייך .

    להוציא ספר אני משערת שזה סיפוק אדיר, ודאי שיש קושי כספי, אך בינתיים בהחלט את יכולה לפרסם את בלוגך ….
                ~בהצלחה~

    אהבתי

    1. אני לא בטוחה שזה סיפוק כזה גדול, יש כל כך הרבה ספרים בעולם…
      עד שאפשר יהיה להוציא לאור ספרים וירטואליים אני אסתפק בבלוג סודי

      אהבתי

  5. בתיה,

    אני ממש נהניתי אז לקרוא את סיפורייך… האמת היה לי גם מאוד קשה עם הבחור  נ’ ? ההוא ששלח כל מיני שטויות ודברי הסטה. הרי בגדול זה בלוג.. וכנראה באמת נכנסת לדמות ולא רצית להרוס לו ואולי לשאר הקוראים את העולם הדמיוני…
    ולומר לו את האמת..

    אהבתי

  6. נראה לי שאת מנחשת לבד מה דעתי.
    הדעה שלי קצת יותר מורכבת ממה שקופץ לך לראש עכשיו.
    ברשותך אני אסביר את עצמי יותר בבהירות מחר (כלומר, בהמשך היום). אני פשוט רוצה ללכת לישון עכשיו. לילה טוב.

    אהבתי

      1. קראתי עד הסוף את מה שכתבת לו.

        אני כל כך לא מסכימה עם 90% ממה שכתבת ויחד עם זאת מרגישה שזה יהיה בזבוז זמן טוטאלי לנסות להסביר את עצמי.
        יש כנראה אנשים שעדיף לתת להם לזרום עם מה שהם חושבים שנכון לגביהם, למרות שאני חושבת שהם לגמרי טועים ומכשילים את עצמם ובעלי השקפת חיים לא נכונה. אז שיהיה.

        את בעלת נסיון ואמא לילדים בגילי, אז מי אני שאדבר, הא?

        אהבתי

      2. אבל כתבתי כל כך הרבה, עם מה את לא מסכימה?
         

        ומה את היית חושבת עם אימא שלך הייתה מתמסרת פתאום לקריירה ספרותית וכותבת סיפורים שפאדיחה לקרוא אותם?
        בטח היית עושה לה את המוות

        אהבתי

      3. האמת היא שהייתי שמחה אם אמא שלי הייתה מגשימה את עצמה ולא משנה איך. הייתי מאוכזבת ממנה אם היא הייתה מוותרת על עצמה בשבילי.
        ואני לא עושה לה את המוות, כשמזלזלים בי אני מזלזלת בחזרה ובכלל לא משנה לי אם מדובר בסלבריטי, ראש ממשלה, הורים, דודה, אח או סבתא.
        את בעצמך רשמת בתגובות פה או בפוסט הבא שילדים והורים ואנשים לא צריכים להתייחס אחד לשני כמובן מאליו וכאל רכוש. אלה מילים יפות, אבל בבלוג שלי התכסחנו כי לא הסכמתי איתך לגביי זה שאני צריכה להתנהג בכבוד לגביי הורים שרואים בי משרתת שלהם ואת העזראה שלי בבית כמובן מאליו. אז איך זה מסתדר עם מה שכתבת בפוסט?

        השקפת החיים שלי שונה מאוד משלך, למרות שיש כמה דברים קטנים שבהם אני מסכימה איתך, כמו למשל עניין הילדים, שהם שם לנצח. אני חושבת שכדי שתביני במה אני לא מסכימה איתך, אנחנו צריכות לנהל שיחה מעבר לתגובות פה.

        אהבתי

      4. אני מאד מסכימה אתך
        אני חושבת שלהגשים את עצמך זה לא פחות חשוב מדברים אחרים
        ילדים ובעל ובית זה דבר טוב להסתתר מאחוריו…
        בשביל לכתוב ולהיחשף צריך גם אומץ וגם להיות שלם עם עצמך ועם המחירים שתשלם (כולל זה שסביבתך הקרובה לא בדיוק תאהב את מה שאת כותבת..)

        אהתבי את תגובתך

        אהבתי

      5. תודה.
        ואם יורשה לי לחדד: משפחה זה בכלל לא משהו שצריך להתחבא מאחוריו או מפניו, להיפך. הבית זה המקום שצריך להרגיש הכי בנוח להיות חופשיים וחשופים בו, אם זה לא ככה אז אולי הבחירות לא היו כל כך נכונות..

        אהבתי

  7. יש מישהו אחר שכתב "כמות של סיפורים שיכולה להפיל את התקשורת באינטרנט לכמה שעות" והוא לא את? היתכן?

    אחרי שקראתי את ההתכתבות ביניכם התעוררה הסקרנות שלי לגמרי. חבל שאין איזו דרך שאני יכול ליצור איתו קשר…

    אהבתי

  8. צורבת, אני ממש לא טובה בלתת עצות 😦
    אני רק יכולה לקנא בך שיש בך, ואין ספק שיש, יכולת נפלאה לכתוב סיפורים.
    אני גם יכולה לבקש שתפרסמי את ספרך אבל אין ביני לבינך הקוראת מאומה.
    את חייבת לרצות את זה.
    את חייבת להיות זו זלה זה יהיה חשוב.

    אולי תנסי לשלוח לרם אורן?
    אולי דוקא ממנו, האיש שגם אותו דחו אינסוף פעמים יהיה שונה בהתנהגות שלו?

    ועוד משהו –
    שאפו על היכולת לשמר יחסים, גם אם וירטואלים.
    אני רואה בזה המון המון אנושיות ומעבר לזה – יכולות חוכמה ותובנה.

    ומכאן אני רק יכולה לשמוח שלפחות את הבלוג הזה שלך אני מכירה.

    אהבתי

  9. קודם כל תודה על הפוסט הזה. הוא היה חשוב עבורך אולי יותר מאשר עבורינו הקוראים.
    אני מניח שאת מנחשת שאני לחלוטין בעד הכחול.
    גם אמרתי לך את הדברים האלה לא אחת.
    כשיש כשרון, צריך לפרוץ אתו קדימה.
    אל תתני לכמה דחיות להרפות את ידייך. אפילו את הארי פוטר דחו בכל הוצאות הספרים עד שהוצאה אחת עזרה אומץ… והשאר הרי היסטוריה.

    אהבתי

      1. אתה צודק כמובן, הפוסט הזה על הסוד שלי הוא בעיקר בשביל להקל עלי.
        ואני חושבת שאתה מכיר את הבלוג של ’הכחול’, אשלח לך מייל.

        אהבתי

  10. "…אם הן ימרדו פתאום וילכו להגשים את עצמן הן יחשבו לרעות, למכשפות לכלבות אגואיסטיות ולעולם לא תהיה להן מחילה…"

    לא שזה בהכרח משנה את התוצאה הסופית, אבל אני סבורה שהן (או את, לצורך העניין) לא בהכרח ייחשבו לכאלה בעיני אחרים, אלא בעיקר בעיניך.

    יתרה מזאת, דעתי היא שאפשר, וגם צריך וכדאי, להגשים את עצמך לצד הדאגה למשפחתך, ולדעתי מצאת את הדרך שלך לעשות את זה, גם אם בסתר.

    כל עוד את כותבת ומפרסמת, את מבטאת ומגשימה את עצמך. השאלה אם לצאת מהארון או לא היא פחות מרכזית בעיני, ויותר אישית. בתוך הדינמיקה המשפחתית והיומיומית בחייך את מרגישה שאין לך אפשרות לצאת מהארון מבלי לחוש אי נוחות או לשלם מחיר גבוה. ייתכן שמדובר בתהליך של שינוי התנאים בחייך והגישה שלך אליהם, תהליך שבסופו כן תוכלי להיחשף.

    אהבתי

  11. Wow, this was a mouthful!
    You have accompshed a few things with this blog post::
    1. Perhaps you feel better, talking about this dilema and the issues surrounding it
    2. You have allowed your image here, online, to become that of an even richer and deeper person than before.  And you weren’t chopped liver before.
    3. you have proven again that in a person’s quest to NOT do something they are afraid of they can find many many excuses.
    4. You have shown me again how a woman can cancel herself again and again . 
    5. Now I am really curious about you and your stories and your other dimentions. :)))))
    Be well.  Galia.

    אהבתי

    1. תודה על המילים החמות ועל העידוד ובעיקר אהבתי לגלות שאני לא כבד קצוץ
      כן, אני יודעת שזה ביטוי סלנג כזה, זה בסדר.

      כולם נוזפים בי שאני לא מעזה ולא מרשה לעצמי ומשתפנת אבל אף אחד לא מעלה בדעתו שאני לא טובה מספיק?

      עובדה שאני לא, שלחתי להוצאות לאור ונדחיתי וגם מישהי פה שכן מבינה בכתיבה, בטח יותר ממני, הסבירה לי עד כמה אני לא טובה עדיין.
      אני מניחה שבגילי המתקדם זה מה יש ולא אשתפר יותר. אז כן, הפתעתי את כולם בוידוי שלי, אבל סופרת כבר לא תצא ממני.
      לצערי אני לא כשרון חבוי, אלא סתם עוד חובבת שעדיף שתישאר בין הסירים והמחבתות.

      אהבתי

  12. אה,  זה מסקרן מאד…
    האינטרנט מאפשר את הדברים האלה,  ואני מניחה שניהול בלוג שבו את מתחזה למישהו אחר הוא תרגיל מצויין בבניית דמות דמיונית.  אני יודעת על אנשים שעשו את זה כחלק מעבודה על ספר.  אבל תמיד אני שואלת את עצמי איך לא מתבלבלים בין לבין 🙂
    מה שכתבת על חובות במשפחה נראה לי נכון מאד  –  זה לא כל כך עקרוני אם האשה או  הבעל ממלאים את המטלות האלה,  אבל אני מסכימה מאד שגידול ילדים הוא פרוייקט שבא עם מחוייבות להשלים אותו,  ולא צריך להתייחס לזה כאל מטרד צדדי. 
    ובעניין הכתיבה  –  האינטרנט הוא תחום שהולך ומתפתח במהירות אדירה לכיוונים בלתי צפויים.  תוך שנים ספורות הילדים יזדקקו לך פחות ופחות,  ויתפנה לך זמן לנצל את מה שהאינטרנט יכול להציע בעניין.  יש מי שחושבים שהוא ישיג את תחום הספרים והמול"ות,  ואולי הם צודקים. ואז תוכלי לפעול ביתר מרץ בכיוון הזה.

    אהבתי

    1. אמן ואמן
      הרבה יותר נוח לי באינטרנט.
      רק שימציאו ספר אלקטרוני נוח כמו ספר רגיל וגם לא יקר בצורה מזעזעת ואני בעניינים!

      ואשמח להשביע את סקרנותך אבל במייל פרטי בבקשה.

      אהבתי

  13. אני לא מכירה אותך ומשפחתיך מספיק כדי לחזות איך חשיפה כזאת ישפיע עליכם. רק את יכולה לדעת כמה את מוכנה לסכן וכמה חשוב לך ללכת על פרוייקט כזה.
    אני רק יכולה להגיב על פי מה שאני מרגישה. אני לא הייתי עושה כלום שייפגע או יכול לפגוע במשפחתי.
    ייתכן והדרך הנכונה היא פשרה, או לכתוב על דברים שלא יכולים לפגוע, או לחכות עוד קצת שיגדלו. כמובן שההחלטה בידיים שלך.

    אהבתי

    1. לצערי נושאי הכתיבה שלי בוחרים אותי, לא אני אותם.
      אבל אני יכולה לבחור מה לעשות עם החומר הזה ונכון להיום מתאים לי יותר לעשות הפרדה ברורה בין בלוג הסיפורים לחיי האישיים.
      וכמובן, בינתיים טובת המשפחה מעל הכל, בעוד כמה שנים, כשהם יצאו מהבית… נחיה ונראה.

      אהבתי

  14. אם כבר את כתבת על זה אז אני אגיד לך שגם לי יש סוד משלי. גם לי יש עוד בלוגים מלבד הבלוג שאת קוראת בו, אבל במקרה שלי כל הבלוגים אמיתיים וכל אחד מדבר על תחום עניין אחר שלי (את קוראת בבלוג על חיי הפרטיים). יש רק שלושה בלוגרים שיודעים על כל הבלוגים שלי אבל אני מתכנן לעשות חשיפה בפומבי מתישהו, כי במקום מסוים אני מרגיש שאני מרמה כאשר אני לא חושף את כולי בפני הקוראים שלי.

    אהבתי

      1. אז זהו, זה לא נוח לי. יש לי כמה דברים שמשפיעים על שיפוט הקוראים שלי עלי ואני מעלים אותם, ואני מניח שאם הקוראים שלי היו יודעים את אותם פרטים הם יכלו לשפוט וגם לייעץ לי, שזה מה שחשוב, יותר טוב.

        אהבתי

  15. אני יכולה להבין מדבריך שאת עוד לא בשלה להיחשף כדי לכתוב .
    ביום שזה יבער בעצמותיך ממש, אז עניין החשיפה יהיה פחות מהותי
    בינתיים נראה לי שזה שמצאת ערוץ סודי לפרוק בו את הרצון שלך לכתוב קצת הרגיע בתוכך את הדברים…

    אהבתי

    1. בדיוק ככה, אם כי כשאני קוראת לפעמים ספרים שמתפרסמים אני מהרהרת לעצמי שהכתיבה שלי טובה הרבה יותר והרבה פחות שטוחה ומשעממת, אבל אולי אני סתם מדמיינת לעצמי.
      מה שבאמת חסר לי זה איזה מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו ושיתן לי חוות דעת הוגנת ורצינית.
      עדיין לא מצאתי כזה וכנראה שאין דבר כזה, עובדה שאת הארי פוטר דחו מספר הוצאות ספרים מכובדות…
      אז לך תדע?

      אהבתי

      1. את מחפשת מישהו שיציץ במה שכתבת?
        אני מכירה מישהו כזה אבל למיטב ידעתי, זה לא בחינם
        זה יעלה לך כסף.
        אם את מעוניינת אשלח לך מייל עם הפרטים

        אהבתי

      2. אני אשמח מאוד, אבל מי זה?
        מה עושה אותו מוסמך לכתיבה ולאיכות?
        מי בכלל יכול לשפוט?
        אני מתחילה להתפלסף, אם זה לא מחיר גבוה נורא אז אולי כדאי לי לנסות.
        תודה

        אהבתי

      3. הוא סופר. שמו יעקב בוצ’ן
        וחוץ מזה הוא גם מעביר סדנאות כתיבה ועורך ספרים במקצועו.
        בודאי שהוא יכול לשפוט. זה המקצוע שלו
        את יכולה לאהוב או לא לאהוב את ה’שיפוט’ שלו, אבל הוא בהחלט מוסמך…

        חברה שלי נתנה לו כתב יד לעריכה וספרה עליו נפלאות, כעת כתב היד שלה מסתובב כבר בכמה הוצאות ויש שגילו בו עניין…

        אני יודעת שהוא לא זול.

        אהבתי

  16. הפוסט הזה מאוד ריגש אותי. אני חושבת שאת צריכה להמשיך לכתוב ולנסות לשלוח להוצאות, גם פחות מוכרות. ועוד אופציה זה לנסות את תחרות הספור הקצר של עיתון הארץ. אולי יתמזל המזל 🙂

    וכן, גם אני מזדהה עם הקטע של ייסורי הכתיבה וכו

    אהבתי

  17. בעיניי צורבת את צריכה להשאר בארון
    אני מחבבת את שני הבלוגים  וזה קוסם לי מאוד
    וגם לך זה נותן טעם טוב לחיים
    אז שמרי את הסוד
    ושהוא לא יבלבל במוח על מוסר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s