ביציות

ראיתי כרגע את התוכנית על תרומת ביציות בערוץ עשר.



זה זרק אותי עשרים וחמש שנים אחורה, לאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתי אז אישה צעירה ודי המומה שגילתה לתדהמתה שהחצוצרות שלה חסומות בגלל סיבה מסתורית שאיש לא ידע מה היא (ולא, לא עברתי מעולם הפלה) והאופציה ללדת חסומה בפניה.


אני בין האחרונות בארץ שעשתה ניתוח לפתיחת חצוצרות, ניתוח ארוך ומסובך מאוד שחייב אשפוז ממושך, ובסופו של דבר לא הצליח, החצוצרות שלי נותרו חסומות, אבל אז הגיע לארץ הפלא של הפרית מבחנה.


בזמנו בצעו את התהליך הזה רק בבית חולים רמב"ם, הייתה התנפלות עצומה של נשים מכל אזור הצפון על מחלקת ההפריה ולכן ד"ר איצקוביץ, שרק התחיל לנהל אז את מרפאת הפוריות, הציע לי לתרום ביציות.


"אם תתרמי," אמר לי, "תוכלי להתקבל בלי תור, מתי שתתקשרי נקבל אותך."


"בסדר." אמרתי בקלות דעת, וככה עשיתי ארבע הפריות מבחנה בשנה אחת ובכל פעם תרמתי ביציות.


למזלי היו לי הרבה ביציות ולא היו לי בעיות בקטע הזה אבל כל העניין של ההפריה היה תהליך קשה ומסובך, כואב ומעיק מכל בחינה. מה שהכי הציק לי היה היחס הגועלי של הצוות לחולות שטורטרו קשות, קיבלו יחס מזלזל ומבזה מהצוות הרפואי, ובילו את רוב זמנן בעמידה בתורים ובריצה אחרי מרשמים, ואישורים וחתימות, מתישות את עצמם במעקשי הבירוקרטיה הנפתלת של קופת חולים. בלי להבין הרבה ברפואה היה לי ברור שכל המתח והתסכול הזה לא מועילים לתהליך המאוד עדין וקשה של ההפריה ובאמת, כל ההפריות שלי כשלו.


אחר כך נחתי שנה שלמה, ואז, בגלל עידוד של אחות אחת – מכרה של הג'ינג'י – שהתחילה לעבוד ברמב"ם והחליפה את האחות טובה היעילה והמפחידה – אשר כשמה כן לא הייתה – שמיררה את חיי המטופלות בפרצופים החמוצים ובגישה האנטיפטית שלה, חזרתי לעוד טיפול אחד אחרון.


בעזרתה ובעזרת הג'ינג'י שתפס יוזמה והחליט שהפעם הוא לוקח על עצמו את כל הבעיות הבירוקרטיות העניין הצליח, והפעם נכנסתי להיריון למרות שהפעם לא שמרתי בקפידה על הוראות הרופאים כמו בפעמים הקודמות.


לא יודעת איך זה היום, אבל אז דרשו מאיתנו לשכב במיטה אחרי החזרת העוברים במשך שמונה שעות בתנוחת טרנדלנבורג, כלומר הראש גבוה מהרגלים, (בלתי אפשרי להשתין ככה, תסמכו עלי, בדקתי את זה) ואחר כך לחזור הביתה ולהיות במנוחה מוחלטת במשך שבועיים תמימים.


רצה הגורל ודווקא אז שמרתי על חתול סיאמי יפה אחד בשם סאקי. החתול ברח החוצה… אני שכחתי מהטיפול ורדפתי אחריו…. תפסתי אותו בסוף, אבל לשמור לא ממש שמרתי, ובכל זאת קיבלתי תשובה חיובית ויצאה לילי החמודה שלנו.


שנה אחר כך ניסיתי שוב, ושוב, ושוב, ושוב, הפעם בבית חולים כרמל. היחס היה הרבה יותר נעים, והתנאים קלים יותר, ובכל זאת כל מה שהצלחתי היה להיכנס להיריון מחוץ לרחם ולאבד שחלה וחצוצרה אחת.


גם שם נעניתי לבקשת הרופאה שניהלה את המרפאה ותרמתי ביציות, ושוב השתוממתי למה גברים שתורמים זרע – כולה מאוננים לכוס ודי – מקבלים תשלום נאה, ואילו נשים שבשביל לתרום ביציות צריכות לעבור תהליך רפואי מסוכן וכואב לא מקבלות כלום חוץ משלום ותודה.


ורק כדי שתבינו, כדי לתרום ביציות את צריכה לקבל זריקות במשך כשבועיים, לעשות כל יום בדיקת דם ואולטרא סאונד וגינלי – תענוג מפוקפק מאוד, בעיקר כשהשחלות שלך מתפוצצות מביציות – וכשהביציות בשלות שואבים אותן במחט מאוד מאוד ארוכה שתוקעים לך אתם יודעים איפה.


נכון, את מורדמת קודם בסוג של טשטוש, אבל במשך התהליך את מרגישה הכול ושומעת הכול, ואחרי שזה נגמר את מרגישה חולה ומסכנה במשך יממה שלמה, אני הייתי מקיאה את הנשמה כל הדרך הביתה, ופעם אחת היה לי דימום נוראי שלא נפסק עד שהרופאה, ד"ר גונן בעלת ידי הפלדה, לחצה נורא חזק ועצרה איכשהו את הדימום… עד היום אני זוכרת את הפאניקה בקול שלה כשהיא אמרה לאחות שאני נורא מדממת וזה לא מפסיק…  


אחרי שש עשרה הפריות חטפתי פריחה איומה על כל הגוף תוך כדי המתנה לתשובה, ששוב יצאה שלילית, וסוף סוף הבנתי את הרמז וקלטתי שבגיל שלושים ושמונה, אחרי עשר שנים של התעללות וסבל, הגוף שלי אומר די, הניחי לי, ופניתי לאימוץ.   



לא חזרתי יותר למחלקת הפריות המבחנה למרות שעד היום אני זוכרת טוב את המסדרון הצר בפתח מחלקת הנשים ברמב"ם בו ישבנו כולנו כמו כבשים אילמות, מתוחות וחרדות, ממתינות לבדיקת הדם ולאולטרה סאונד. זוכרת את הנשים שישבו איתי שם, את הבלונדינית הרומניה העסיסית שעשתה בנעוריה המון הפלות כי לא היו אמצעי מניעה ברומניה ודווקא עכשיו, כשהיא נשואה לבעל צעיר ממנה ומשתוקקת למשפחה, היא לא מצליחה להביא ילד, ואת הצעירה העכברונית המכוערת שהתחתנה עם בעל מבוגר ממנה בהרבה שפרצה בבכי כשגילו באולטרה סאונד שההיריון בן השבועיים שלה לא מתפתח ושעליה לעבור גרידה, ואמרה בהיסטריה שעכשיו אחרי ששוב נכשלה הוא בטח יתגרש ממנה וברחה בוכה מהמחלקה.


היו גם אחרות, סיפורים שמחים, וסיפורים עצובים, וסיפורים משונים כמו הקיבוצניקית ההיא השמנה והמגושמת עם השפם שטענה בתוקף שהיא לא תרגיש אישה עד שלא תביא ילד, ומה עם העולה האלגנטית מרוסיה שהצליחה להרות ישר בניסיון הראשון וקיטרה כשהתברר שיהיה לה בן ולא בת כי היא שמרה את כל הבגדים של הבת הגדולה בשביל התינוק…


המון נשים, המון סיפורים על אינסטלציה נשית דפוקה, אני בכלל לא מתגעגעת לזה, ובכל זאת, מידי פעם, אני חושבת על התקופה ההיא בחיי, על כל השעות שבזבזתי שם, בבית החולים, יושבת וממתינה במקום לחיות את חיי האמיתיים, ותוהה אם מסתובבים אי שם בעולם ילדים שנושאים חצי מהגנים שלי, ילדים מתולתלים עם עיניים ירוקות, אהבה אינסופית לסיפורים וספרים, וסלידה ממתמטיקה.




79 תגובות בנושא “ביציות

    1. גם אם יצא תינוק מאחד הביציות שלי הוא צריך להיות עכשיו בן אדם בוגר.
      וכדי להיות אימא צריך לעשות יותר מלתרום כרומוזומים.
      מי כמוני יודעת

      אהבתי

  1. Not to diiminute parenting, I raised three so I know DNA goes so far and no longer.  but…
    Chromosomes are imprtant too.
    You know, there are people in the US who find their biological parents, even sperm or egg donors.  Perhaps some day you could find an adult or two like these to whom you gave the ultimate gift…
    Perhaps they are even looking for you, just not knowing how to find you?
    There are message boards on the internet I think,  with names of ppl looking…
    I know a friend in my area (just 6 years ago) got eggs from Israel since she wanted a jewish donor…

    אהבתי

  2. כמה לעיתים קשה להביא ילד לעולם….

    ולכן זה צורם כאשר שומעים שאחרות שיולדות בקלות מתעללות בילדיהן…

    ואת "צורבת" נראית לי אשה חזקה ! !

    אהבתי

  3. נוגע ללב.
    עברתי לא מעט הפריות ובסוף שילחו אותי הביתה כי הצלחתי להוציא בקושי ביצית אחת כל פעם….וגם היא לא השתדלה לעשות את העבודה….

    ולא פעם חשבתי על כל אותן נשים שתורמותוהצלחת לתת אור על המחשבות.

    בסוף בסוף הילדות שלי (2) באו לבד לבד, בשקט, הכי ספונטני שיש.
    עקשניות אש.
    זה ברור אבל, לא? 🙂

    אהבתי

  4. וואו, צורבת.
    כל הכבוד על הפתיחות!
    רק מלקרוא על מה שעברת התחילו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף. ואני לתומי חשבךי שלריב עם טינאייג’ר או הלידה עצמה הם תהליכים כואבים ומתישים פיזית…

    אהבתי

    1. החיים עצמם הם תהליך כואב ומתיש והכי גרוע – אף פעם לא יוצאים ממנו בחיים
      התרופה היחידה היא פשוט לצחוק על הכל ולא לקחת שום דבר קשה מידי.

      אהבתי

  5. וואו. חיבוק. 
    אני מכירה את המצב הדפוק הזה כל כך טוב, לעזאזל. רק שאצלי הבעיה לא היתה להקלט אלא להשאיר אותם בפנים. מ-9 יצאו 3. אבל החוסר הזה תמיד נשאר. סוג של פצע שכל הזמן מגרד, ואני דווקא כותבת הרבה מתוך הגירוד הזה.
    לא ראיתי את התוכנית בערוץ 10. היא קשורה לשערוריה במרפאת הפוריות ברומניה?

    אהבתי

    1. אני לא חושבת שיש קשר בין ערוך 10 לבין משטרת רומניה כנראה שזה צירוף מקרים משונה שיום אחרי שהקרינו תוכנית על מחסור בביציות תפסו מרפאה לא חוקית ברומניה.

      אהבתי

  6. איכשהו כל הכתבות על הפריות מבחנה הדגישו את האושר ולא את הסבל. מרחוק אני דמיינתי מרפאות מצוחצחות ויחס VIP.

    אהבתי

    1. אני בטוחה שכיום היחס לנשים המטופלות הוא פחות גועלי אבל אז בהתחלה, כשרק רמבם התעסק בזה והיה עליהם לחץ גדול הם היו נורא גועליים.
      יכול להיות שלא הבינו שכל הטרטור ווהתיזוז של הנשים אחרי חתימות ומרשמים ואישורים מקלקל?
      כיום שמעתי שהם מבינים שגם הפן הנפשי קובע וצריך גם יחס אנושי, לקח להם כמה שנים לקלוט את הדבר הכל כך מובן מאליו הזה.

      אהבתי

    1. להביא ילד אמור להיות תהליך נעים וטבעי אבל לפעמים זה נתקע ולא הולך, ורק תחשבי שלפני שלושים שנה היו מעט מאוד פתרונות לעקרות, כיום זה נראה לגמרי אחרת.

      אהבתי

  7. אני יכול להגיד לך שזה לא השתפר בהרבה מאז. גיסתי מטופלת (בת אחד ב -5 שנים) והיא מתלוננת על היחס שהיא מקבלת, על הכאבים (במיוחד המחט הארוך), ועל זה שאין בבתי החולים שקרובים אלינו מחלקה להפריות, ועל זה שהיא נוסעת לת"א בשביל זה.

    אהבתי

    1. יחסית לגודל האוכלוסיה בארץ יש המון מרפאות פוריות וזה עניין מאוד מפותח פה אבל נכון, מי שגר בפריפרייה תמיד מתוזז ומטורטר יותר מתושבי הערים הגדולות.
      אני מאחלת לה בהצלחה גם עם הילד השני

      אהבתי

  8. אני כל כך זוכרת את בתחושות וההרגשה שם ביחידה לטיפולי פוריות.
    למזלי היה לי שם רופא מקסים עם עיניים טובות.

    אני בסופו של דבר הריתי את אורי בהריון ספונטני,
    אבל ההרגשה שהתה לי שם לעולם לא תעזוב אותי .
    (אני הרגשתי בעיקר לא יוצלחת שלא מצליחה דבר ש"כולן"  עושות בקלות)
    בקר טוב ושבת שלום!

    אהבתי

    1. כן, הרגשת הכישלון הזו… זה זכור לי היטב, איך אנחנו נשים נבונות ומשכילות ונאות וכל כך מוכנות לאימהות לא מצליחות לעשות מה שכל חתולת אשפתות מצליחה לעשות בלי לחשוב בכלל.
       תסכול ועצב נוראיים.

      אהבתי

  9. צורבת
    אולי יש מקום שתפרסמי ספר בשם בדוי? כבר היו דברים מעולם. הלא סופרות של פעם הרבה פעמים היו מפרסמות ספרים תחת שם גברים.
    אני הייתי מדפיסה את הסיפורים, מעט עורכת אותם, ומתחילה להעביר להוצאות לאור. מפרסמת רק שהם ישלמו על ההוצאות.
    ברני

    אהבתי

  10. האפר של אנג’לה, מכירה?
    הסופר, פרנק מק’קורט (יהי זכרו ברוך, הלך לעולמו השבוע) כתב את הספר כשהיה בן 65. הספר הפך לרב מכר. תורגם להמון שפות וגם הפך לסרט.
    אין גיל תפוגה לסופרים, זה דבר אחד.
    דבר שני – את לא יכולה לחזות איך יגיבו בני המשפחה המורחבת שלך.
    גם אני, כשהתחלתי לכתוב, כתבתי בשם בדוי. היו כמה סיפורים עסיסיים, ויותר מהכל פחדתי שאמא שלי תקרא אותם. אחרי בערך שנה החלטתי להתגבר על הפחד, ושלחתי לה לקרוא כמה מהסיפורים. אז מעבר לעובדה שהיא הבינה את הסיפור שמאחורי הסיפור, וידעה בדיוק למה התכוונתי, היא הפכה לתומכת הכי גדולה שלי. אני יכולה לספר לך שהתמיכה שלה היא כמו רוח במפרשי היצירה שלי.
    ודבר שלישי – את יכולה לשלוח לי לינק במייל? סקרנת אותי עוד בפעם הקודמת שהזכרת את הסיפורים שלך…

    אהבתי

    1. לא ידעתי שהוא מת  
      חבל, אהבתי מאוד את הספר שלו, וזה שהוא לקח את הזמן וחיכה עד הפנסיה כדי לפרסם אותו מעודד אותי מאוד.
      יש לי למה לצפות

      אהבתי

  11. מה, יש לך בלוג נוסף ל"צורבת?"
    על מה את כותבת שם, שיש כזה מעטה סודיות העוטף את כתיבתך?

    צודק הבלוגר.
    אמרתי לך לא אחת, בהחלט יש מקום להוציא לאור חלק ניכר מסיפורייך.
    ומאיפה הגעת למסקנה המוטעית שיוסי אבני כותב טוב ממך?

    אהבתי

  12. את אוהבת לכתוב , והרבה אנשים ייהנו לקרא את סיפורייך .

    להוציא ספר אני משערת שזה סיפוק אדיר, ודאי שיש קושי כספי, אך בינתיים בהחלט את יכולה לפרסם את בלוגך ….
                ~בהצלחה~

    אהבתי

    1. אני לא בטוחה שזה סיפוק כזה גדול, יש כל כך הרבה ספרים בעולם…
      עד שאפשר יהיה להוציא לאור ספרים וירטואליים אני אסתפק בבלוג סודי

      אהבתי

  13. בתיה,

    אני ממש נהניתי אז לקרוא את סיפורייך… האמת היה לי גם מאוד קשה עם הבחור  נ’ ? ההוא ששלח כל מיני שטויות ודברי הסטה. הרי בגדול זה בלוג.. וכנראה באמת נכנסת לדמות ולא רצית להרוס לו ואולי לשאר הקוראים את העולם הדמיוני…
    ולומר לו את האמת..

    אהבתי

  14. נראה לי שאת מנחשת לבד מה דעתי.
    הדעה שלי קצת יותר מורכבת ממה שקופץ לך לראש עכשיו.
    ברשותך אני אסביר את עצמי יותר בבהירות מחר (כלומר, בהמשך היום). אני פשוט רוצה ללכת לישון עכשיו. לילה טוב.

    אהבתי

      1. קראתי עד הסוף את מה שכתבת לו.

        אני כל כך לא מסכימה עם 90% ממה שכתבת ויחד עם זאת מרגישה שזה יהיה בזבוז זמן טוטאלי לנסות להסביר את עצמי.
        יש כנראה אנשים שעדיף לתת להם לזרום עם מה שהם חושבים שנכון לגביהם, למרות שאני חושבת שהם לגמרי טועים ומכשילים את עצמם ובעלי השקפת חיים לא נכונה. אז שיהיה.

        את בעלת נסיון ואמא לילדים בגילי, אז מי אני שאדבר, הא?

        אהבתי

      2. אבל כתבתי כל כך הרבה, עם מה את לא מסכימה?
         

        ומה את היית חושבת עם אימא שלך הייתה מתמסרת פתאום לקריירה ספרותית וכותבת סיפורים שפאדיחה לקרוא אותם?
        בטח היית עושה לה את המוות

        אהבתי

      3. האמת היא שהייתי שמחה אם אמא שלי הייתה מגשימה את עצמה ולא משנה איך. הייתי מאוכזבת ממנה אם היא הייתה מוותרת על עצמה בשבילי.
        ואני לא עושה לה את המוות, כשמזלזלים בי אני מזלזלת בחזרה ובכלל לא משנה לי אם מדובר בסלבריטי, ראש ממשלה, הורים, דודה, אח או סבתא.
        את בעצמך רשמת בתגובות פה או בפוסט הבא שילדים והורים ואנשים לא צריכים להתייחס אחד לשני כמובן מאליו וכאל רכוש. אלה מילים יפות, אבל בבלוג שלי התכסחנו כי לא הסכמתי איתך לגביי זה שאני צריכה להתנהג בכבוד לגביי הורים שרואים בי משרתת שלהם ואת העזראה שלי בבית כמובן מאליו. אז איך זה מסתדר עם מה שכתבת בפוסט?

        השקפת החיים שלי שונה מאוד משלך, למרות שיש כמה דברים קטנים שבהם אני מסכימה איתך, כמו למשל עניין הילדים, שהם שם לנצח. אני חושבת שכדי שתביני במה אני לא מסכימה איתך, אנחנו צריכות לנהל שיחה מעבר לתגובות פה.

        אהבתי

      4. אני מאד מסכימה אתך
        אני חושבת שלהגשים את עצמך זה לא פחות חשוב מדברים אחרים
        ילדים ובעל ובית זה דבר טוב להסתתר מאחוריו…
        בשביל לכתוב ולהיחשף צריך גם אומץ וגם להיות שלם עם עצמך ועם המחירים שתשלם (כולל זה שסביבתך הקרובה לא בדיוק תאהב את מה שאת כותבת..)

        אהתבי את תגובתך

        אהבתי

      5. תודה.
        ואם יורשה לי לחדד: משפחה זה בכלל לא משהו שצריך להתחבא מאחוריו או מפניו, להיפך. הבית זה המקום שצריך להרגיש הכי בנוח להיות חופשיים וחשופים בו, אם זה לא ככה אז אולי הבחירות לא היו כל כך נכונות..

        אהבתי

  15. יש מישהו אחר שכתב "כמות של סיפורים שיכולה להפיל את התקשורת באינטרנט לכמה שעות" והוא לא את? היתכן?

    אחרי שקראתי את ההתכתבות ביניכם התעוררה הסקרנות שלי לגמרי. חבל שאין איזו דרך שאני יכול ליצור איתו קשר…

    אהבתי

  16. צורבת, אני ממש לא טובה בלתת עצות 😦
    אני רק יכולה לקנא בך שיש בך, ואין ספק שיש, יכולת נפלאה לכתוב סיפורים.
    אני גם יכולה לבקש שתפרסמי את ספרך אבל אין ביני לבינך הקוראת מאומה.
    את חייבת לרצות את זה.
    את חייבת להיות זו זלה זה יהיה חשוב.

    אולי תנסי לשלוח לרם אורן?
    אולי דוקא ממנו, האיש שגם אותו דחו אינסוף פעמים יהיה שונה בהתנהגות שלו?

    ועוד משהו –
    שאפו על היכולת לשמר יחסים, גם אם וירטואלים.
    אני רואה בזה המון המון אנושיות ומעבר לזה – יכולות חוכמה ותובנה.

    ומכאן אני רק יכולה לשמוח שלפחות את הבלוג הזה שלך אני מכירה.

    אהבתי

  17. קודם כל תודה על הפוסט הזה. הוא היה חשוב עבורך אולי יותר מאשר עבורינו הקוראים.
    אני מניח שאת מנחשת שאני לחלוטין בעד הכחול.
    גם אמרתי לך את הדברים האלה לא אחת.
    כשיש כשרון, צריך לפרוץ אתו קדימה.
    אל תתני לכמה דחיות להרפות את ידייך. אפילו את הארי פוטר דחו בכל הוצאות הספרים עד שהוצאה אחת עזרה אומץ… והשאר הרי היסטוריה.

    אהבתי

      1. אתה צודק כמובן, הפוסט הזה על הסוד שלי הוא בעיקר בשביל להקל עלי.
        ואני חושבת שאתה מכיר את הבלוג של ’הכחול’, אשלח לך מייל.

        אהבתי

  18. "…אם הן ימרדו פתאום וילכו להגשים את עצמן הן יחשבו לרעות, למכשפות לכלבות אגואיסטיות ולעולם לא תהיה להן מחילה…"

    לא שזה בהכרח משנה את התוצאה הסופית, אבל אני סבורה שהן (או את, לצורך העניין) לא בהכרח ייחשבו לכאלה בעיני אחרים, אלא בעיקר בעיניך.

    יתרה מזאת, דעתי היא שאפשר, וגם צריך וכדאי, להגשים את עצמך לצד הדאגה למשפחתך, ולדעתי מצאת את הדרך שלך לעשות את זה, גם אם בסתר.

    כל עוד את כותבת ומפרסמת, את מבטאת ומגשימה את עצמך. השאלה אם לצאת מהארון או לא היא פחות מרכזית בעיני, ויותר אישית. בתוך הדינמיקה המשפחתית והיומיומית בחייך את מרגישה שאין לך אפשרות לצאת מהארון מבלי לחוש אי נוחות או לשלם מחיר גבוה. ייתכן שמדובר בתהליך של שינוי התנאים בחייך והגישה שלך אליהם, תהליך שבסופו כן תוכלי להיחשף.

    אהבתי

  19. זה ממש עולם אחר, עולם ההריונות והלידות.  רק עכשיו אני מרגישה חלק ממנו, ועד עכשיו זה היה עולם מסתורי כזה, שיכולתי רק לראות, ולא לגעת.

    זה סיפור מקסים בעיני, זה שבחרת לאמץ כשהנסיונות להרות נכשלו.  כל כך הרבה נשים מתענות בנסיונות האלו וחבל – כי ילד הוא ילד ולא משנה ממי הוא נולד.

    וגם בעיני מדהים שגברים מקבלים תשלום על זרע ונשים לא על ביציות.  למרות שהיום יש כאלה שמוכרות ביציות בסכומים נאים -משהו ששקלתי פעם, בתקופה של מצוקה כלכלית…

    אהבתי

    1. למרבה הצער המבנה הגופני של נשים הוא כזה שהוצאת הביציות כרוכה בחדירה לגוף ובסיכון, קל אמנם, אבל בכל זאת…
      גברים הם יצורים פחות מסובכים.
      לא הוגן אבל ככה זה.

      אהבתי

  20. Wow, this was a mouthful!
    You have accompshed a few things with this blog post::
    1. Perhaps you feel better, talking about this dilema and the issues surrounding it
    2. You have allowed your image here, online, to become that of an even richer and deeper person than before.  And you weren’t chopped liver before.
    3. you have proven again that in a person’s quest to NOT do something they are afraid of they can find many many excuses.
    4. You have shown me again how a woman can cancel herself again and again . 
    5. Now I am really curious about you and your stories and your other dimentions. :)))))
    Be well.  Galia.

    אהבתי

    1. תודה על המילים החמות ועל העידוד ובעיקר אהבתי לגלות שאני לא כבד קצוץ
      כן, אני יודעת שזה ביטוי סלנג כזה, זה בסדר.

      כולם נוזפים בי שאני לא מעזה ולא מרשה לעצמי ומשתפנת אבל אף אחד לא מעלה בדעתו שאני לא טובה מספיק?

      עובדה שאני לא, שלחתי להוצאות לאור ונדחיתי וגם מישהי פה שכן מבינה בכתיבה, בטח יותר ממני, הסבירה לי עד כמה אני לא טובה עדיין.
      אני מניחה שבגילי המתקדם זה מה יש ולא אשתפר יותר. אז כן, הפתעתי את כולם בוידוי שלי, אבל סופרת כבר לא תצא ממני.
      לצערי אני לא כשרון חבוי, אלא סתם עוד חובבת שעדיף שתישאר בין הסירים והמחבתות.

      אהבתי

  21. אה,  זה מסקרן מאד…
    האינטרנט מאפשר את הדברים האלה,  ואני מניחה שניהול בלוג שבו את מתחזה למישהו אחר הוא תרגיל מצויין בבניית דמות דמיונית.  אני יודעת על אנשים שעשו את זה כחלק מעבודה על ספר.  אבל תמיד אני שואלת את עצמי איך לא מתבלבלים בין לבין 🙂
    מה שכתבת על חובות במשפחה נראה לי נכון מאד  –  זה לא כל כך עקרוני אם האשה או  הבעל ממלאים את המטלות האלה,  אבל אני מסכימה מאד שגידול ילדים הוא פרוייקט שבא עם מחוייבות להשלים אותו,  ולא צריך להתייחס לזה כאל מטרד צדדי. 
    ובעניין הכתיבה  –  האינטרנט הוא תחום שהולך ומתפתח במהירות אדירה לכיוונים בלתי צפויים.  תוך שנים ספורות הילדים יזדקקו לך פחות ופחות,  ויתפנה לך זמן לנצל את מה שהאינטרנט יכול להציע בעניין.  יש מי שחושבים שהוא ישיג את תחום הספרים והמול"ות,  ואולי הם צודקים. ואז תוכלי לפעול ביתר מרץ בכיוון הזה.

    אהבתי

    1. אמן ואמן
      הרבה יותר נוח לי באינטרנט.
      רק שימציאו ספר אלקטרוני נוח כמו ספר רגיל וגם לא יקר בצורה מזעזעת ואני בעניינים!

      ואשמח להשביע את סקרנותך אבל במייל פרטי בבקשה.

      אהבתי

  22. אני לא מכירה אותך ומשפחתיך מספיק כדי לחזות איך חשיפה כזאת ישפיע עליכם. רק את יכולה לדעת כמה את מוכנה לסכן וכמה חשוב לך ללכת על פרוייקט כזה.
    אני רק יכולה להגיב על פי מה שאני מרגישה. אני לא הייתי עושה כלום שייפגע או יכול לפגוע במשפחתי.
    ייתכן והדרך הנכונה היא פשרה, או לכתוב על דברים שלא יכולים לפגוע, או לחכות עוד קצת שיגדלו. כמובן שההחלטה בידיים שלך.

    אהבתי

    1. לצערי נושאי הכתיבה שלי בוחרים אותי, לא אני אותם.
      אבל אני יכולה לבחור מה לעשות עם החומר הזה ונכון להיום מתאים לי יותר לעשות הפרדה ברורה בין בלוג הסיפורים לחיי האישיים.
      וכמובן, בינתיים טובת המשפחה מעל הכל, בעוד כמה שנים, כשהם יצאו מהבית… נחיה ונראה.

      אהבתי

  23. אם כבר את כתבת על זה אז אני אגיד לך שגם לי יש סוד משלי. גם לי יש עוד בלוגים מלבד הבלוג שאת קוראת בו, אבל במקרה שלי כל הבלוגים אמיתיים וכל אחד מדבר על תחום עניין אחר שלי (את קוראת בבלוג על חיי הפרטיים). יש רק שלושה בלוגרים שיודעים על כל הבלוגים שלי אבל אני מתכנן לעשות חשיפה בפומבי מתישהו, כי במקום מסוים אני מרגיש שאני מרמה כאשר אני לא חושף את כולי בפני הקוראים שלי.

    אהבתי

      1. אז זהו, זה לא נוח לי. יש לי כמה דברים שמשפיעים על שיפוט הקוראים שלי עלי ואני מעלים אותם, ואני מניח שאם הקוראים שלי היו יודעים את אותם פרטים הם יכלו לשפוט וגם לייעץ לי, שזה מה שחשוב, יותר טוב.

        אהבתי

  24. אני יכולה להבין מדבריך שאת עוד לא בשלה להיחשף כדי לכתוב .
    ביום שזה יבער בעצמותיך ממש, אז עניין החשיפה יהיה פחות מהותי
    בינתיים נראה לי שזה שמצאת ערוץ סודי לפרוק בו את הרצון שלך לכתוב קצת הרגיע בתוכך את הדברים…

    אהבתי

    1. בדיוק ככה, אם כי כשאני קוראת לפעמים ספרים שמתפרסמים אני מהרהרת לעצמי שהכתיבה שלי טובה הרבה יותר והרבה פחות שטוחה ומשעממת, אבל אולי אני סתם מדמיינת לעצמי.
      מה שבאמת חסר לי זה איזה מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו ושיתן לי חוות דעת הוגנת ורצינית.
      עדיין לא מצאתי כזה וכנראה שאין דבר כזה, עובדה שאת הארי פוטר דחו מספר הוצאות ספרים מכובדות…
      אז לך תדע?

      אהבתי

      1. את מחפשת מישהו שיציץ במה שכתבת?
        אני מכירה מישהו כזה אבל למיטב ידעתי, זה לא בחינם
        זה יעלה לך כסף.
        אם את מעוניינת אשלח לך מייל עם הפרטים

        אהבתי

      2. אני אשמח מאוד, אבל מי זה?
        מה עושה אותו מוסמך לכתיבה ולאיכות?
        מי בכלל יכול לשפוט?
        אני מתחילה להתפלסף, אם זה לא מחיר גבוה נורא אז אולי כדאי לי לנסות.
        תודה

        אהבתי

      3. הוא סופר. שמו יעקב בוצ’ן
        וחוץ מזה הוא גם מעביר סדנאות כתיבה ועורך ספרים במקצועו.
        בודאי שהוא יכול לשפוט. זה המקצוע שלו
        את יכולה לאהוב או לא לאהוב את ה’שיפוט’ שלו, אבל הוא בהחלט מוסמך…

        חברה שלי נתנה לו כתב יד לעריכה וספרה עליו נפלאות, כעת כתב היד שלה מסתובב כבר בכמה הוצאות ויש שגילו בו עניין…

        אני יודעת שהוא לא זול.

        אהבתי

  25. הפוסט הזה מאוד ריגש אותי. אני חושבת שאת צריכה להמשיך לכתוב ולנסות לשלוח להוצאות, גם פחות מוכרות. ועוד אופציה זה לנסות את תחרות הספור הקצר של עיתון הארץ. אולי יתמזל המזל 🙂

    וכן, גם אני מזדהה עם הקטע של ייסורי הכתיבה וכו

    אהבתי

  26. בעיניי צורבת את צריכה להשאר בארון
    אני מחבבת את שני הבלוגים  וזה קוסם לי מאוד
    וגם לך זה נותן טעם טוב לחיים
    אז שמרי את הסוד
    ושהוא לא יבלבל במוח על מוסר

    אהבתי

  27. זה באמת לא בסדר שמכירת זרע זה חוקי ומקבלים תשלום ועל מכירת ביציות הולכים לבית סוהר.
    כל הכבוד לך שתרמת ביציות. אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. לא שהיו לי מספיק, אבל גם אם היו לי אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה. זרקת אותי גם שנים אחורה. אפשר בהחלט לכתוב כמה ספרים על מה שעוברים במחלקות לפוריות.
    לא נראה לי שהיום היחס השתפר. זה קשור ליחס הכללי של רופאים ואחיות לחולים ולאו דווקא לטיפולי פוריות.
    מה שכן השתנה זה שהיום יש אינטרנט, קבוצות תמיכה וירטואליים ופורומים. יש הרבה יותר ידע זמין מאשר בשנות השמונים. זה הבדל עצום ועוזר להתגבר על תחושת החוסר אונים, התסכול והבדידות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s