גם אני מחוברת

כשהייתי ילדה בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי הייתה לי מין פנטזיה כזו (שבטח קיבלה השראה מיומני הקולנוע שהראו אז בתחילת כל סרט) שמישהו עם מצלמה ילך אחרי, יצלם את חיי ויתעד לנצח מה אני עושה כל יום – איך אני הולכת לפה ולשם, מדברת, לומדת, קוראת ועושה שיעורים.

מאחר ובזמנו זה לא היה אפשרי טכנית, ואפילו התמונות הספורות שצילמו אותי פה ושם היו בשחור לבן, לא נותר לי אלא לכתוב יומן. כתבתי בהתלהבות רבה את כל קורותיי במחברת עבה ובמשך כמה ימים אפילו התמדתי, עד שעייפתי מזה והלכתי לעשות משהו אחר.

המחברת הזו אבדה כבר מזמן, אבל חזרתי לסורי כשהייתי בתיכון, ועד היום אני שומרת את הפנקס בו תיעדתי את חיי כתלמידת תיכון עמוסת עבודה, מתוסכלת רומנטית וממורמרת על מר גורלי ומשמניי, שהיו קיימים בעיקר בדמיוני.

הייתי אז רק מתבגרת מוכת הורמונים וכמו כל מתבגרת הייתה לי חשיבה מאוד אגוצנטרית, חשבתי שאני מרכז העולם וכולם חגים סביבי. עם הגיל זה עבר לי יחד עם פצעי הבגרות, אבל מסתבר שיש אנשים שעדיין נהנים לחוש שהם במרכז העולם, וכל מה שהם רוצים זה שכולם יסתכלו עליהם, ולעזאזל הפרטיות והאינטימיות, העיקר שכולם ידעו איך הם נראים, מדברים, מתלבשים וחיים – יש לסטייה הזו שם רפואי מסובך וגם תכנית טלוויזיה. 

מאחר ואין לי הוט לא חשבתי שאזכה לצפות בתכנית הזו,, אבל בעזרת הלינק שנתנה אריאלה בבלוג שלה גיליתי לשמחתי שאפשר לראות תכנית טלוויזיה דרך המחשב. תיאורטית ידעתי שזה אפשרי, אבל מעולם עד היום לא ניסיתי. נהניתי מאוד לגלות שאפשר להגדיל את התמונה לגודל מסך וזה כמעט כמו לראות טלוויזיה, וצפיתי בפליאה בנשים הללו שתיעדו את חייהן ואת חיי בני ביתן.

למרות שמטבעי אני לא נוטה למציצנות (ובואו נודה על האמת, כל הרעיון של ריאליטי בנוי על העובדה שיש אנשים שמציצנות עושה להם את זה) אני מודה שאם לא הייתי מעריצה ותיקה של הטור של דנה ספקטור הייתי פחות סובלנית לקיטורים הלא כל כך מובנים שלה על חייה, וגם פחות אמפאטית להתנהלות הדי תמוהה בעיני של ליאת שפגשתי לראשונה פה, בישראבלוג, כדודה מלכה, ועד היום אני מתפעלת מהכתיבה המדהימה שלה.

בזכותן הצלחתי לגייס מספיק סובלנות לצפות גם בשאר המשתתפות שגם הן מנהלות לטעמי חיים מאוד אקזוטיים ותזזיתיים ולא כל כך מייצגים את הרוב הדומם שהן אגב רוחשות לו בוז עמוק.

בנות, אתן פשוט מדהימות ומרטיטות וכל זה, אבל אני, פולניה מאפירה שכמוני, הזדהיתי דווקא עם אימא של חנה, בת העשרה מרת הנפש (אולי מישהו יכול להסביר לי למה היא בעצם כל כך קודרת ומרירה כבר בגיל 16?) נכון, הגברת הזו היא לא אישה אטרקטיבית כל כך, וממש לא קולית והכול, שונה מאוד מהבת שלה, אבל לטעמי היא אמיתית מאוד, ואני חושבת שהיא אוהבת מאוד את הבת הבעייתית שלה, ומנסה, בדרכה המגושמת וחסרת הישע, להעביר לילדה היפה שלה קצת מניסיון החיים שלה, ואם יש משהו שלא חסר לאישה הזו זה ניסיון חיים.

גם הבת החמודה של דנה מצאה מאוד חן בעיני, אבל זו באמת לא חוכמה, איך אפשר לא להתמוגג למראה בונבון קטן, תמים ומתוק כמותה?

נדמה לי שחוץ מאימא שלה – שכל הזמן מנסה לסחוט מהקטנה הצהרות אהבה מביכות, או סתם להיפטר ממנה – אין אף בן אדם שפוי שלא רוצה לתת לקטנטונת הזו נשיקה ולהגיד לה שהיא מתוקה ומקסימה, ופשוט תענוג להיות במחיצתה.

מוזר שלא מראים אף אחת מהן עושה דברים שנשים עושות בדרך כלל – עובדות, מנקות, מבשלות, מסדרות, תורמות למשפחה דברים מועילים (ולא, לשבת ולהתלונן כל הזמן, לעשן, ולבזבז כסף על בגדים, לא נחשב לתרומה מועילה). אני מנסה לתאר לעצמי מה הג'ינג'י, או אחד מהילדים, היה אומר אם הייתי מפציעה בבית עם מצלמה ומנסה לשתף אותם בתכנית כזו, אבל כנראה שאין חשש שזה יקרה, אני בחיים לא אספר לכל עם ישראל על הזוגיות שלי (זה העסק שלי ושל בעלי בלבד), ובטח שלא אקנה ג'ינס בכל כך הרבה כסף, לא אציק ואנדנד לבעלי בצורה דבילית כזו, ובטח שלא אעשן, ועוד ליד הילדים.

נשאלת השאלה האם הגברות האלו הן המייצגות של המין הנשי בישראל של המאה העשרים ואחת?

אם כן אז אני כנראה עושה טעויות נוראיות, כי החיים שלי נראים שונים לגמרי.

 

במחשבה שנייה אני יודעת איך הילדים שלי היו מגיבים אם הייתי מנסה לפלוש לחייהם עם מצלמה, כבר עשיתי את זה פעם וברגע שהם היו בוגרים מספיק להתנגד לפלישה לפרטיותם הם פשוט סירבו לכל העניין, וכנראה שבצדק.

נדמה לי שכבר סיפרתי על זה פעם, איך שנתיים מאז האימוץ (שבדיוק החודש מלאו לו 14 שנים) החלפנו את הפגישה השנתית של הילדים עם הוריהם הביולוגיים – זה היה התנאי של האימוץ הפתוח שעשינו – בצילומי וידאו שההורים הביולוגיים שלהם צפו בהם במשרד של השירות למען הילד.

אחרי שתי פגישות לא מוצלחות וטראומתיות של הילדים עם ההורים הביולוגיים שלחתי מכתב, פירטתי מה היו התוצאות של הפגישה האחרונה והצעתי להחליף את העניין הזה בצילומי ווידאו. המכתב שלי עשה את שלו והצעתי התקבלה ופתאום היה עלי להפוך לצלמת.

שאלתי מאבא שלי את מצלמת הווידיאו הישנה שלו – משהו ענקי ומגושם שהיה אז שיא הטכנולוגיה – וצילמתי את הילדים בכל הזדמנות שנקרתה לי.

רציתי צילומים טבעיים ולא מבוימים ומעושים והתגנבתי אחריהם עם המצלמה כמו צייד שמנסה לצוד חיה פראית. לא תמיד זה הלך והיה עלי לגייס הרבה סבלנות כדי לתפוס אותם בזמן שהם משחקים, מבלים ומתרכזים בענייניהם. יש להם צילומים כשהם עושים אמבטיה ומשחקים ורבים ומתרוצצים ואפילו לכדתי את צץרץ קושר לראשונה את שרוכי נעליו – צילום שאני גאה בו מאוד. הוא היה כזה מאמי וכל כך גאה בעצמו! מי ידע שהילדון המתוק ותפוח הלחיים הזה יהפוך, עשר שנים אחר כך, למתבגר נרגן וזועף?

כל שנה, לקראת החגים, ערכתי את מה שצילמתי, חתכתי את לילי ואת שאר בני המשפחה, הפקתי קלטת ביתית של שעה בערך רק של שני הבנים ושלחתי עם מכתב שמספר על אירועי אותה שנה לשירות למען הילד.

נהגתי כך בערך עשר שנים והם כבר ידעו שאני מצלמת אותם בשביל אימא ר' שרוצה לדעת מה שלומם ואם הם מרגישים טוב וכמה הם גדלו. בפעם האחרונה שניסיתי לצלם אותם הייתה לפי כשלוש שנים, המצלמה המגושמת של פעם הוחלפה בינתיים במצלמת וידאו קטנה וקלה, אבל הילדים החמודים והצייתנים, (יחסית, כן?) הפכו למתבגרים זועפים וקנאים לפרטיותם שסירבו להתמסר למצלמה.

בפעם האחרונה הצלחתי לסחוט עוד כמה דקות צילום משמימות שבהן הם רק ישבו מול המחשב והחמיצו פנים, ושנה אחר כך ויתרתי. כנראה שזה משהו שאופייני לנוער בימינו, הבחנתי שגם הבנות המתבגרות של אחת המשתתפות שצולמו בתכנית לא התלהבו מהמצלמה, אבל להן זה לא עזר.

 

לפני כשנתיים הווידיאו שלנו נפח את נשמתו וגילינו שאין יותר מכשירי ווידאו בחנויות, אבל עד היום אני שומרת בארון המון קלטות ווידאו שצילמתי אז, ויום אחד אני מקווה להעתיק את התיעוד ההיסטורי הזה לדיסק כדי שנוכל לצפות בהם וליהנות.

ואגב, את הצפייה בקלטות הבנים החליפו בפגישה עם הוריהם, פגישה שהם תיאמו בעזרת אחותם הביולוגית הגדולה שאיתרה אותם לפני כשנתיים וגם על זה כבר סיפרתי פעם.

כיום עוגי שומר עם המשפחה הביולוגית שלו על קשר די טוב, בעוד שצץרץ הסתפק בביקור אחד בלבד ומאז ניתק איתם מגע. הוא סירב להסגיר הסבר לקרירות שבה הוא נוהג במשפחתו הביולוגית חוץ מהערה מרירה שזרק פעם שהוא, כשיהיו לו ילדים, בחיים לא ימסור אותם לאימוץ ולא משנה מה יהיו הנסיבות.

"גם אם לא תוכל לגדל אותם ויהיה לך נורא קשה להיות אבא?" ניסיתי לרכך את הזעף שלו ולהגן על אימו הביולוגית שמעולם לא פגשתי, אבל תמיד דיברתי עליה טובות, הדגשתי את האהבה והדאגה שלה לילדים שמסרה, וניסיתי לשמור על כבודה בעיניהם.

"גם." אמר צץרץ בתוקף, ולא יסף.

 

ומאחר ואנחנו מדברים על צץרץ אוסיף רק שביום ראשון יש לנו סוף סוף ועדת השמה, ואולי נצליח לשכנע אותם להעביר אותו לבית ספר אחר, אבל ספק אם יהיה מקום בבית הספר שהוא רוצה לעבור אליו בגלל כל מיני בעיות בירוקרטיות שבגללן קבעו שאנחנו שייכים למחוז שונה מבית הספר הזה שקרוב מאוד למקום מגורינו.

לפחות הצלחנו להשיג מהם אבחון פסיכו – דידקטי שיערך במימון של משרד החינוך ולא שלנו, ואחרי שצעקתי קצת על מי שאחראית על העניין והסברתי לה בלהט שלא ההקלות במבחנים מעניינות אותי אלא מציאת פתרון לילד שלא מוצא את עצמו בבית הספר בו הוא לומד יש מצב שזה יקרה מתי שהוא בחופש הגדול ולא בשנה הבאה.