אז רציתי, אז מה?

השבוע התחכמתי למזג האוויר ושטפתי את הסלון – שהשבוע הגיע תורו לקבל אצלי טיפול יופי – ביום חמישי בלילה במקום ביום שישי בבוקר.

בעיקרון אני מנקה כל שבוע חלק אחר של הבית כי הכול ביחד זה מעל לכוחותיי ובגלל החום החלטתי שעדיף הלילה על הבוקר. ולמה הסלון דווקא? כי כל השבוע לילי רבצה שם וראתה טלוויזיה, אכלה ושתתה ונחה והחלימה על הספה, ואחרי שבוע כזה באמת הגיע הזמן לנקות שם.

בערב כבר היה קריר יחסית, וכל בני הבית התרוצצו להם בחוץ, ניקיתי לבד, בלי טובות ובלי פרצופים חמוצים, וככה היה הכי טוב.

באותו לילה הלכתי לישון שמחה וטובת לב, מרגישה שאני את שלי עשיתי, ומחר אוכל רק לבשל, אכין פיצה ובורקס כמו בכל יום שישי, ואולי אפתיע גם עם לזניה?

למה לא, את חדר השינה שלנו, כולל המקלחת, ניקיתי ביום שלישי, ומחר כל יום השישי יהיה לפני, פנוי למלאכת הבישול המפרכת.

נכון שהשיחה בבוקר עם הג'ינג'י קצת הורידה לי את המוטיבציה והרתיחה אותי, אבל בכל זאת לבשל צריך, כי אחרת מה נאכל?

הלכתי לקניות, הזדעזעתי ממחיר דפי הלזניה (22 ₪ ) ומהעובדה המצערת שההוראות היו באיטלקית ובאותיות פעוטות להשחית, וחתכתי למקרונים. הרי בצק זה בצק, והטרמיטים המגודלים שלי יאכלו הכול בתנאי שהוא טבול ברוטב עגבניות … חזרתי הביתה, עמוסה לעייפה, סידרתי את הקניות ועליתי להחליף בגדים לבגדי הבישול שלי, ובדרך הצצתי לחדר של עוגי כדי לכבות לו את המאוורר, והנה, שוד ושבר, החדר מסריח, ועל הרצפה יש משהו… כן, אין להכחיש, הילד הקיא על הרצפה ואחר כך המשיך לישון.

אגב, אני קוראת לו ילד מתוך הרגל, לפני שבוע הוא מילא טופס בריאות לקראת שנת השירות והוא כבר ממש לא ילד, מדובר בעלם בן 19 שגובהו 1.94 ס"מ ומשקלו מעל שבעים ק"ג ובדרך כלל בריאותו מצוינת, אבל כשהערתי אותו בבהלה הבוקר התברר שיש לו חום וכאב ראש, והוא היה מבולבל ועייף עד מוות.

לא ברור אם מדובר בווירוס או שהוא שתה אלכוהול כמו שטוען צץרץ, אחיו הצעיר, אבל בכל מקרה הוא היה גמור. נתתי לילד אקמול שלחתי אותו להתקלח והנחתי לו ולהתמוטט על הספה בסלון. אחר כך התחלתי לשטוף את החדר שלו שהיה מסריח ומלוכלך לתפארת. היה חם ומעייף ותוך כדי שטיפה חטפתי התקפי שלשול מפחידים ומתישים… תרשו לי לא לפרט יותר.

ובינתיים צץרץ – עוד חודש בן 17. גברבר חזק ורחב כתפיים, בנוי לתלפיות בגובה 1.80 ס"מ, מקפיד על כושר, שוחה ומתעמל, היפר אקטיבי ומפונק להחריד – שחטף ממני מנה אחת אפיים בגלל הגועליות שלו אתמול החליט לפצות אותי, לנקות סוף סוף את החדר שלו ולפנות את השאריות של שנת הלימודים הראשונה שלו בתיכון, שנה עקובה מזיעה, כעסים, מאמצים וכישלונות, וגם קצת הצלחות שעלו לכולנו בהרבה מאמצים.

עבד, עבד ועבד, פינה חצי ארון – הוא קפדן גדול בענייני בגדים ומותגים – זרק המון בגדים, ניירת ושטויות שהצטברו, ובסוף, אחרי שאני סיימתי סוף סוף לנקות את חדרו של אחיו והשארתי לו דלי מלא מים וסבון וסמרטוט ניסה לשכנע אותי שבעצם שטיפה זה דבר מיותר, מספיק שטיאטא וריסס נגד נמלים.

שמעתי נמלים ונחרדתי. "צריך לשטוף!" פסקתי נחרצות.

הוא נכנע בחוסר רצון ושטף לבסוף, נאנח וגונח, ומתבכיין כאילו נתתי לו לשטוף מגרש כדור רגל ולא חדר של עשר מ"ר, ועוד ויתרתי לו על ניקיון החלון, איזה מפונק.

ובינתיים סיימתי את בישולי השבת וגיליתי שאני אפעס… איכשהו… משום מה הכול כואב לי. בדקתי והתברר שכן, אני צודקת, גם אני חולה ויש לי חום וכואב לי, ועוד צריך לנקות אחרי הניקיון של צץרץ שניקה את החדר ולכלך מסביב… ניקה כמו שגברים מנקים, עושים תמיד חצי עבודה ויותר מזיקים ממועילים, וכשהערתי לו הוא חטף קריזה וזרק את המאוורר שלו שנשבר…

גם אני התעצבנתי נורא וגם אני צעקתי… ולילי צעקה עלי לא לצעוק, ואני צעקתי עליה בחזרה שאין לי יותר כוח, ונמאס לי, ולמה רק לי אכפת מהבית ואף אחד לא עוזר וכולם אדישים ואני חולה ורע לי והיא רובצת לה על הספה ולא שמה לב, ושמיד תבוא לטאטא את המדרגות.

כל כך כעסתי על כולם עד שכמעט בכיתי ואני בעיקרון לא בוכה, בטח לא ליד הילדים.

בסוף היא ניקתה את המדרגות – יותר מרחה מאשר ניקתה אבל העיקר הכוונה – ואני גמרתי את האפייה סוף סוף, עזבתי הכול, התמוטטתי במיטה וישנתי עד שהג'ינג'י נכנס והעיר אותי.

נראה מה יהיה מחר.