גלי חום

מאז שהג'ינג'י היה עבד של מפעל הפיס (הוא עבד אצלם כמפעיל דוכן, ותאמינו לי, היחס של ההנהלה למוכרי הפיס הוא כאל עבדים) טענתי שהפיס הוא מוסד מגונה ביותר.


אף פעם לא סבלתי אותם ואת התנהלותם הדורסנית, והניסיון שלהם לעטות על עצמם מחלצות תרבותיות ולהעניק פרסים לסופרים נראה לי תמיד מזויף, מזכיר לי את ניסיונו של גיאדמק – איל ההון המפוקפק – להתהדר בנוצות של מיטיב העם וגומל חסד.


ברור שהצירוף של מכירת כרטיסי מזל וספרות הוא מתכון לאסון, והנה הגיע הברוך של פרס ספיר והוכיח את טענתי. לא קראתי את הספר של אלון חילו – אם כי את זה של דנקנר כן קראתי – אבל דרישתם מהסופר להחזיר את הכסף שבועיים אחרי שהוא קיבל אותו היא מקוממת,  ומה עם הוא כבר הוציא אותו? מה אז? הם יתבעו אותו בבית משפט?


על חבורת רודפי הבצע האלו אני מאמינה הכול. מספיק לשמוע את הפרסומות המזעזעות שלהם ברדיו כדי להיווכח בזה.


 


העניין של פרס ספיר היה הדובדבן הרקוב על הקצפת החמוצה של כל השבוע הזה שהיה חם מעיק ומעצבן נורא.


זה התחיל עם הסינוסיטיס של לילי שהתחילה להרגיש לא טוב בסוף השבוע שעבר וקיבלה שלושה ג' ואנטיביוטיקה וכשהם הסתיימו קיבלה עוד שלושה, ובזמן ששכבה חולה בבית הצליחה לריב עם סבא וסבתא  ולהעליב אותם, היה עלי להפעיל את כל כישורי הדפלומטיים כדי לפייס את כולם, נשבעת לכם, אני מתבזבזת במטבח, נועדתי להיות מינימום שר חוץ .


 


החופש הגדול החל השבוע ואיתו כל הבעיות הרגילות, חם ואין כסף והילדים מסתובבים בלילות וישנים ביום.


לפחות דבר אחד טוב קרה, הדיירים הקודמים עזבו והצלחנו להשכיר מיד את הדירה לזוג שעושה רושם טוב. צעירים נחמדים ועם תינוק חמוד. נקווה שהם יסתדרו אצלנו טוב ושלא יגלו כל מיני צדדים לא נעימים כמו שקרה עם הזוג הקודם.


גם בעבודה קצת יותר טוב, לא מבינה הרבה בכלכלה ומשתעממת מנאומים של נגידי אוצר ושרי כלכלה, אבל אם פתאום יש לנו קצת יותר עבודה זה מבשר טובות, ובדיוק בזמן, מפני שבעונה הזאת אין מכירת דבש והמצב הכספי שלנו די על הפנים, ודווקא עכשיו צץרץ מתעקש להתחיל ללמוד נהיגה ועליו להמשיך בשיעורי האנגלית- 100 ₪ לשיעור – ולאט לאט מתברר שאת האבחון הפסיכו דידקטי שעליו לעבור כדי להשיג הקלות במבחנים יהיה עלינו לשלם לבד – 2000 ₪ – מפני שכל הרשויות מתנערות מהעניין.


אנחנו עדיין מנסים להעביר אותו לבית ספר אחר, אבל בלי אבחון זה כנראה יהיה בלתי אפשרי, במיוחד כי יש רק בית ספר אחד סמוך למקום מגורינו שמתאים לו, והוא משום מה, שייך לרשות אחרת, בעוד שאנחנו שייכים למחוז חיפה. אין בזה שמץ היגיון גיאוגרפי, אבל ככה זה, ולכן גם אם נעבור את ועדת ההשמה האימתנית רוב הסיכויים שלא יהיה לו מקום בבית הספר הנחשק הזה. חבל שלא התחלנו לטפל בנושא קצת קודם. יש לו עוד שנתיים


במערכת החינוך ואני כבר צופה שהם יהיו יקרות ומעיקות ורוויות כעסים ומתחים


 


הכי זוועה היה אתמול בבוקר כשהג'ינג'י הלך לבקר את הכוורות שהעביר, על פי בקשת בעל המקום, למקשת אבטיחים, וגילה אבוי, שבלילה עשו ריסוס קטלני שהרג לו עשרים כוורות. אף אחד לא מבין איך זה קרה כי הריסוס הזה לא אמור להיות רעיל אבל עובדה!


אם תרגישו הקיץ לא טוב אחרי אכילת אבטיח תדעו למה. הג'ינג'י היה במצב רוח נורא ואיום וקונן כל היום על הכוורות המסכנות שלו שהוא השקיע בהן זמן וכסף רב והנה הן מתות על לא עוול בכפן ונשבע שיותר לא ינדוד איתן לשום מקום.  


הייתי נושאת טוב יותר את עול החיים בקיץ לולא גלי החום שהחלו לפקוד אותי לאחרונה. זה התחיל עוד בסתיו, ואז זה היה נסבל, אבל ברגע שפרץ החום זה נעשה פשוט נורא ואיום. למרות שאני כבר מדביקה במשך חודש את המדבקות ההן שנועדו להקל עלי, ואכן מקלות מעט, עדיין, להרגיש כמה פעמים ביום כאילו נזרקת לתנור חם, זה פשוט עינוי.


אני מתקשה להיזכר בדברים נעימים שקרו השבוע, החום עוטף הכול במעטה דביק ומעיק שממרר את חיי ושוחק את מעט חוש ההומור העייף שלי, המגן היחיד שלי מפני משא החיים.


הכי קשה זה הקטע של תפקודי כעקרת בית. זה לא סוד שאני לא בשלנית דגולה, ודי מאסתי בנושא טיפוח הבית ובישול וניקיון וכל שאר המטלות המאוסות ההן. כל זמן שהילדים למדו ולילי הייתה בצבא הסתדרתי לא רע אבל פתאום במשך כל השבוע היו לי בבית שלושה צעירים רעבתניים – הבנים אוכלים כמויות שלא יאמנו כשהם בלי ריטלין – וגם הג'ינג'י לא חי מאוויר, ואפילו אני אוכלת פה ושם, ולכולם יש טענות על הבישול שלי ועל תכולת המקרר שתמיד נגמרת מהר מידי.


אתמול צץרץ הודיע לי בלי בושה שאני עקרת בית איומה, שאני לא מבשלת מספיק טוב ושאני עצלנית, והג'ינג'י עשה פרצופים לעבר החריימה שהכנתי והסית את עוגי לטגן לו סיגרים לארוחת צהרים. את הניקיון אחרי הטיגון הם השאירו כמובן לי, ואחרי זה הילד עוד התלונן שאני לא מנקה מספיק את הבית, והנה אימא של החבר שלו חוזרת מהעבודה ומיד, בלי לנוח, מתחילה לקרצף ולשטוף – היא אחת מאלה שאפשר לאכול אצלן מהרצפה – ולמה אני תמיד עייפה ורגזנית, חוזרת מותשת מהעבודה ודורשת מהם לנקות לבד את החדרים שלהם ולסדר את הבלגן שהם עשו.


ואם לא די בכך אחרי שבחנו את מצב חשבון הבנק הבוקר בעלי היקר התנפל עלי בטענות שאני בזבזנית, ואיך אני מעזה לקנות גלידות ועוגות כשמצבנו הכספי כל כך נורא (אני קונה שתי עוגות הבית בשבוע כדי שיהיה משהו מתוק עם הקפה בבוקר ומידי פעם חבילת גלידה) ובעיקר יצא קצפו על כך שכל יום שישי אני מפרגנת לצץרץ ולעוגי בקבוק אחד של נסטי אפרסק – פינוק של סוף שבוע – שאר השבוע אנחנו שותים סתם מי ברז.


בלי להתבלבל הוא הכריז שבגלל הבזבזנות שלי מעולם לא נתגבר על משיכת היתר ושעלי לקנות מצרכי יסוד בלבד ולחסוך. הבן אדם כבר מזמן לא הלך לקניות ולכן הוא מצפה שאעשה קניות ליום שישי במאה ₪ בלבד  ושזה יספיק לכולנו לכל סוף השבוע… מבחינת המחירים הוא חי עדיין בשנות התשעים ואני חוששת שאם ילך לבד לסופר זה ייגמר בהתקף לב.  


מעניין מה הם יגידו אם פשוט אפסיק לעשות קניות לנקות ולבשל? לפעמים באמת מתחשק לי לנסות ולראות מה יקרה אז.

42 תגובות בנושא “גלי חום

  1. אני מוכרח לומר שהבעל הזה שלך הוא ללא ספק אדם מאוד יוצא דופן בנכותו הרגשית, בהבנתו הכלכלית ובדרישותיו הלא סבירות בעליל
    אני מוכרח לומר שאני נדהם בכל פעם מחדש(בהנחה שאת לא מגיזמה לרעה )
    ואני לא ממש מבין מה את עוד עושה שם
    לו אני הייתי מתייחס לזוגתי בעשירית ממה שהג’ינג’י מתייחס אלייך הייתי עף כמו טיל צפון קוריאני לכיוון יפן ובמעופי זה הייתי מצדיק את מעשיה של זוגתי
    סליחה שאני ככה בוטה
    אבל אני מתאפק כמה וכמה פוסטים
    לו אני שותף ליחסי זוגיות כאלה הייתי מצפה שתיהיה חזית אחידה מול הילדים,השמת גבולות ברורים ולא משנה בני כמה מהם כל עוד הם אוכלים על שולחני וודאי לא מסכים שידברו אלי כמו שהם מדברים ואפילו צלא בבדיחות הדעת

    רציתי לומר כמה דברים על פרס ספיר הפאטטי,אבל יצא לי האוויר מהמפרש:-)

    אהבתי

      1. אני לא מבינה מה אתה מתפלא כל כך.
        לאשתך יש מזל אבל רוב הנשים חיות ככה ואצלי זה עוד טוב יחסית, יש גברים הרבה יותר גרועים.
        מה, אתה לא חי באותה ארץ כמוני?

        אהבתי

      2. אין לך שום הוכחה לכך,הרי לא עשית סקר
        לדעתי את גם טועה והיחס לו את זוכה מבני ביתך (למרות שקראתי את הפוסט החדש) הוא יחס מחפיר בכל קנה מידה
        אני לא מאמין שיש נשים שבני זוגם מתייחסים אלהן ככה בכזאת חוסר התחשבות והן ממשיכות לשרת בצורה כזאת את בני הבית
        אין דברים כאלה
        יכול להיות שיש דברים פחותים בחומרתם אבל אני לא נתקלתי בגברים שמתייחסים לנשותיהם כמו שהג’ינג’י מתייחס אלייך(שוב בהנחה שאת לא מגזימה ואני מניח שאת לא)
        אני אומר לך במלא הכנות
        לו אני במקומך הייתי מעמיד אולטימטום
        לילדים שלפי מה שקראתי בפוסט החדש ,הם גמלים לא קטנים ובעלי יכולת להשתתף באופן קבוע בעבודות הבית ולבעל היקר,לשנות את דרכיו לאלתר,אחרת,הוא יצטרך ללכת

        אהבתי

      3. אני ואתה חיים במחוזות שונים לגמרי של זוגיות
        ולדעתו אם אני לא מרוצה, והרבה פעמים אני לא, זאת אני שאמורה ללכת.

        אהבתי

      4. אם את כבר " שפחת הבית" ועושה כל כך הרבה למען הבית הילדים והבעל
        אני לא רואה בית משפט שלא פוסק שהבית שלך

        אהבתי

      5. מי בכלל רוצה את הפיל הלבן והמתפורר הזה?
        שיחנקו איתו  

        לפעמים הם כל כך מתישים ומעייפים אותי…
        ועכשיו הם מבינים שהגזימו ומנסים להתחנף ולפייס, וכרגיל מעט מידי ומאוחר מידי.
        מה זה שווה אם אני צריכה לחטוף קודם התמוטטות עצבים?
         עכשיו זה כבר לא עוזר כלום.

        אהבתי

      6. רע מאוד
        לאף אחד ודאי לא לאשה כמוך שכל כך טורחת ועושה למען הבית
        אנשים(אגב כולל ילדים,) שלא מעריכים את תרומתה של  האשה בעבודות הבית,במקרה הזה את,לא ראוי שיעשו בשבילו ואני אומר את זה בפה מלא ובמלוא האחריות
        מה שאת מספרת על הג’ינג’י ועל ההתנהגות שלו ושל 2 ילדייך מעליב  בכל קנה מידה
        ולו אני במקומך הייתי עושה מעשה דרסטי כדי שיבינו את חשיבותך במערכת
        כלומר הייתי עוזב לכמה ימים בלי להתחשב בכלום
        ואת יכולה להגיד לי עד מחר שיש בעלים יותר גרועים,ממש תודה לג’ינג’י שלא מכה אותך כמו ארסים שכן מכים
        אולי נחכה עד שהוא יתחיל?

        אהבתי

  2. אעז להצהיר שאני תומך בהצעה המהוססת שהעלית בסוף הפוסט.
    נראה את הילד החוצפן הזה אחרי יומיים בהם אמא לא מבשלת לו ולא רצה אחריו. ברגע שיגמרו לו היוגורטים במקרר והחולצות הנקיות בארון, הוא כבר ידבר אחרת.
    והנה גם עשית משהו נחמד עבור כלתך לעתיד 🙂

    אהבתי

    1. היום הוא שטף לבד את החדר שלו אחרי שאמרתי לו בדיוק כמה נפגעתי ממה שאמר.
      בחור חזק ובריא שכמוהו וקיטר והתלונן והתבכיין כאילו שלחתי אותו לבצע עבודת פרך.
      פתאום הוא מבין שזה לא כל כך קל לשטוף רצפות ולנקות, אולי עכשיו הוא ידע להעריך אותי קצת יותר

      אהבתי

  3. הרבה לחץ שרוי עליך והחום באמת לא תורם למצב. לא בסדר מצד הג’ינג’י לדחוק בך דברים כאלה, שינסה להתמודד עם כל זה לבד – נראה אותו מדבר אז. הילדים גם היו יכולים להתחשב יותר. אבל הם לא אשמים, הם עוד צעירים, ורוב הצעירים רואים את מה שנמצא רק על פני השטח.

    אהבתי

  4. נראה לי שהרעיון שהעלית בסוף הפוסט הוא רעיון מצוין.
    צאי לך לחופשה, שבי כל היום עם הרגלים למעלה והשקיעי את עצמך במה שאת באמת אוהבת לעשות.
    הגיע הזמן.

    אהבתי

  5. אומרים לך שאת לא טובה בבישולים? תתפטרי מתפקיד המבשלת. 
    את לא מנקה מספיק טוב את הבית? תתפטרי מתפקיד העוזרת.
    את עושה קניות ביותר מדי כסף? תתפטרי מתפקיד הקניינית. 
    מתפקיד של אמא (ושל רעיה) את לא יכולה להתפטר. אבל בשום מקום לא כתוב שהתפקיד של אמא (ורעיה) הוא להיות מבשלת, עוזרת בית וקניינית. 
    אולי תתנדבי להשתתף בתוכנית הריאליטי "אמא מחליפה". שתבוא אל המשפחה שלך מישהי שתדרוש מהם להשתתף בעבודות הבית. אחר כך אני בטוחה שהם יעריכו אותך יותר. 
    או שאולי תסעי לחופש. לבדך. סופשבוע מחוץ לבית. אפשר אפילו בקמפינג על שפת הים אם אין לך כסף. אחרי שיצטרכו להתמודד עם נקיונות בישולים וקניות לשבת יתייחסו אליך אחרת. 
    מאחלת לך שבת קרירה ורגועה.  

    אהבתי

  6. ומה באמת יקרה אם פעם אחת לא תעשי קניות, לא תנקי את הבית ולא תבשלי? אולי באמת כדאי לנסות? שיפתחו את המקרר במטבח מלוכלך ויראו כלום בפנים, כלום על התנור, שום עוגות וגלידות, אפס? אולי זה ייתן להם קצת חומר למחשבה?

    אהבתי

  7. כמו המגיבים לפני גם אני בשוק מהחוצפה.  בגיל 16 אני בכלל לא חלמתי לבקש מאמא שלי לבשל לי, למרות שהיא עשתה את זה, ולא היתה לי שום בעיה לבשל לעצמי. 

    אם הם יודעים לטגן סיגרים, חזקה עליהם שידעו גם לחמם פיצה ולחתוך סלט.  אז למה לא לחלק את עול עבודות הבית שהם יבשלו ואת תנקי כמה שתנקי?

    ובאמת, למה לא להכריז שביתה ולהגיד -אני עובדת במשרה מלאה.  אלו מטלות הבית שיש לעשות.  אני לוקחת על עצמי את א’ וב’, תתחלקו בשאר בינכם. 

    מה שמעניין אותי זה מה עוצר אותך מלעשות את כל הדברים שכולם כאן מציעים?  האם זה קולה של אמא, שיגיד שאת לא בסדר? האם זה הכעסים שיופנו כלפייך? את הרי כבר הרבה זמן אומרת כמה את לא רוצה לשקוע בנקיונות ובבישולים, אז מה משאיר אותך שם?

    אהבתי

    1. אני באמת דורשת ומבקשת ולפעמים גם צועקת אבל הם כל כך עצלנים ועושים הכל בכזה חוסר כישרון ואיטיות עד שאני בדרך כלל נשברת ועושה לבד.
      זה מאבק כוחות, הם דורשים שאני אשרת אותם ואני מסרבת, כך או כך זה נגמר בריב.
      טוב אני לא אצא מזה בכל מקרה

      אהבתי

      1. אני מכיר את הגישה הזאת היטב מהעבודה.

        בעקרון, אני אמור לדאוג שהמערכות עליהן הם עובדים אכן יעבדו כמו שצריך, והם אמורים לתפעל אותן.
        בפועל, הם חבורה של עצלנים שמתאמצים לעשות כמה שפחות, ועד כמה שהעניין נוגע להם, המערכת כולה יכולה לקרוס: זה הרי יחסוך להם עבודה.

        הדבר הכי קל זה להעיף מבט בעצמי במערכת שפתוחה גם אצלי על המחשב, לראות מה לא בסדר, לתקן בפחות מדקה ולחסוך לעצמי את הטלפונים ואת העצבים.

        בפועל, השיטה הזו אמנם עושה את העבודה, אבל כשאני חוזר למשרד אחרי פחות משבוע של העדרות אני מוצא מהפכה, בוקה ומבולקה: אף אחד לא טרח להעיף מבט, אף אחד לא חשב שהעניין דורש התייחסות.

        במילים אחרות, אמנם בהתחלה יש עצבים, שלהם עלי (אני הרי מכריח אותם לעבוד יותר משאליו התרגלו) ושלי עליהם (כמה טיפשים אנשים יכולים להיות?), והרבה אנרגיות שנדרשות על הסברים חוזרים ונשנים על אופי התפעול ועל האחריות שלהם, וגם פה ושם עירוב של גורמי הנהלה ואף ענישה, אבל בסופו של יום אני יכול ללכת הביתה בלב שקט ולדעת שגם אם לא אגיע למחרת לפקח עליהם, המערכת תמשיך לעבוד ולהתקיים גם בלעדי.<span

        אהבתי

      2. ארחיב את הדוגמה אף יותר:
        מעבר למפעילים, שזכו להכשרה המינימלית וגם עניינם בארגון כולו שואפת לאפס, ישנם חברי הצוות שלי: אנשים מוכשרים, שעובדים איתי שכם אל שכם וזכו להכשרה דומה לזו שלי, ואמנם מתמקדים בתחומים אחרים אך בהחלט בעלי היכולת להחליף את מקומי בהעדרי, אם לא ברמה של התפתחות אז ברמה של שמירה על המצב התקין הקיים.

        ובכן, יכולת אמנם יש, אבל הרצון אפסי: עד כמה שזה נוגע להם, אם אני נמצא במשך היום בקורס אני יכול לחזור למשרד בערב, לבצע את העבודה השגרתית שלי, לבדוק את המערכות שבאחריותי בעצמי ושום דבר לא יפול עליהם.
        מעשית, זה לא קורה: ונדרשו לי הרבה מאוד עצבים, סבלנות, הטפות והדרכות חוזרות ונשנות כדי לגרום להם לעשות את המינימום הזה בעצמם ולא לפנות אלי עם כל בעיה שגרתית ופעוטה שצצה.

        בשבועות האחרונים, כידוע לך, אני נמצא בקורס ממושך.
        ערב אחד הגעתי למשרד לבדוק מה קורה, ולמרבה ההפתעה – בלגן.
        שלחתי מיילים כועסים לחברי הצוות, בהם הצהרתי שראיתי את המצב, הוא רחוק מהיות תקין אבל אין לי שום כוונה לעשות דבר בנידון, וצירפתי את ההוראות המדוייקות לפתירת הבעיה, על מנת

        אהבתי

      3. שיוכלו לעשות זאת הם ביום המחרת.
        למעשה, הכרחתי אותם לעשות את מה שאני עושה, כלומר- לפקח על המפעילים; וברגע שזה הגיע אליהם, העניין עלה למעלה וקיבלתי מראש הצוות את התשובה שלעולם לא הייתי מקבל אילו הייתי באמת עושה את העבודה הזו בעצמי: זו לא האחריות שלנו לפקח על המפעילים, ואם יש מישהו שלא ביצע את העבודה שלו – העניין יגיע לבירור ואף ינקטו הצעדים המשמעתיים המתאימים.
        לא יכולתי לבקש יותר.

        אז אמנם, הדרך הקלה הייתה לעשות סדר בעצמי: זו עבודה של כעשר דקות שביצעתי פעמים רבות בעבר, ובזאת היה מסתיים הסיפור, בינתיים.
        במקום זאת, קיבלתי את האישור הרשמי לכך שהנטל הזה ירד מהכתפיים שלי, ומעכשיו, כשיעלה הצורך לעשות שוב סדר בבלגן, אוכל תמיד להחזיר את המייל המבורך ההוא, ולהצהיר: זו לא העבודה שלי, כשם שזו לא הייתה העבודה שלכם בהעדרי.

        ובחזרה לעניינך:
        הילד התחצף, חטף על הראש ונאלץ לשטוף את החדר שלו.
        הוא אמנם שטף, אבל בכה והתלונן, ואמנם החדר שלו נקי אבל בכך הסב לך עבודה רבה יותר כשטינף את המסדרון.
        הפתרון הקל והנוח יהיה לזכור זאת להבא, ולוותר מראש על העזרה שלו: &qu

        אהבתי

      4. אבל את יכולה גם להתעקש ולעמוד על שלך, למנוע ממנו את הפינוקים להם התרגש, וביודעך היטב שהילד מפונק, כפי שהצהרת בפוסט החדש יותר, להתחיל להחדיר לראשו שאין לו משרתים, והגיע זמנו לקחת חלק בעבודות הבית.
        ומה לגבי אחיו? יצא, שתה, ובבוקר לא מרגיש טוב. חבל, אבל אקמול יפתור את הבעיה ואת הבלגן שעשה שינקה בעצמו, או שילך לישון בכל לילה עם שלולית של קיא בחדרו עד שימאס לו.
        בנוגע לבעל, אני מתקשה למצוא את המילים הראויות להביע את סלידתי מהתנהגותו.
        אולי אמא שלה נהגה לפנק אותו, אבל אין סיבה שתסכימי לקבל ממנו יחס שכזה.
        אם לא מוצאות חן בעיניו ההוצאות שלך על הקניות, הוא מוזמן לעצור בסופר, פעם בשבוע, בדרך הביתה, עם רשימת קניות בסיסית אותה הכנתם מראש יחד, המכילה רק את מצרכי המזון הבסיסיים, בלי פינוקים, ובכמויות ששניכם הסכמתם, ערב קודם לכן, שתספיק לצרכי הבית למשך שבוע שלם.
        נראה אותו מתלונן על בזבזנותך לאחר מכן, או כשתתחשק לו גלידה בשבת והמקפיא יהיה ריק.
        ואם הילדים יעזו להתלונן שאין פיצה ואין גלידה – תשלחי אותם לאבא שלכם, האחראי החדש על הקניות. נראה אם אליו יעזו לדבר כפי שהם מעזים לדב

        אהבתי

      5. אז נכון, לא שופטים אף אחד עד שלא מגיעים למקומו ולי אין לא בעל ולא שלושה ילדים מפונקים, אבל הסיטואציה הזו לא אופיינית רק לפעולות הבית, אלא גם לתחומים אחרים: אצלי זו העבודה.
        אני מתנצל מראש אם בתגובה שלי את מוצאת ביקורתיות שאינה נראית במקומה, אבל את יודעת שאני אוהב אותך ומכיר אותך מזה כארבע שנים, ומקומם אותי מאוד לראות, מדי פעם בפעם, לאיזה יחס משפיל וחסר הערכה את זוכה מבני ביתך, למענם את עושה כל כך הרבה.
        אז נכון, הצעתי מעין "פתרון קסם" שנראה הגיוני ופשוט על הנייר אבל בפועל ידרוש הרבה מאוד אנרגיות, עצבים וויכוחים, אבל בסופו של דבר, המאמץ שתשקיעי עכשיו ישתלם, כשהם יתחילו להפנים את הרעיון שכל עוד גם הם גרים בבית, גם עליהם חלה המחוייבות לנקיונות, בישולים, קניות ובאופן כללי תחזוקת הבית; והם יבינו שהם לא יכולים לבוא אליך בטענות כאילו הייתה זו אחריותך הבלעדית, והם רשאים לשבת עם הרגליים למעלה ולהיניות מתוצאות עבודך הפרך שלך.
        ואת יודעת מה? אם העולם לא יהפוך לאידיליה בה עבודות הבית מתחלקות בין כולם, ומרבית העבודה עדיין תנוח על כתפייך אבל לפחות הם לא יעזו יותר לבוא בטענות וי

        אהבתי

      6. אתה צודק לגמרי אבל הכל קשה יותר לביצוע כשאלו בני המשפחה שלך.
        מאוד קשה לחנך אנשים שגרים אתך באותו בית ורגילים מגיל מאוד צעיר לזרוק עליך הכל.
        ואתה לפחות מקבל משכורת על העבודה שלך ולא צריך לישון באותה מיטה עם בן אדם שלפעמים בא לך לחנוק מרוב עוגמת הנפש שהוא עושה לך.

        אהבתי

      7. משכורת זה מונח יחסי, ואמנם אני לא צריך ללכת לישון עם אף אחד מהמפעילים שלי, וגם לא עם חברי הצוות, אבל אני סובל אותם – משתי הקבוצות – במשך יום שלם, לפעמים גם בלילות. אז ההבדל לא כל כך גדול.
        את מתעקשת שהעובדה שעד היום הם לא עשו כלום בבית מהווה סיבה טובה דיה לכך שגם לא יעשו דבר הלאה, כלמעשה זוהי סיבה נהדרת למה המצב צריך להשתנות, ומה שהיה מקבול כשהיו ילדים לא מקובל היום, כשהם כבר גברים צעירים ובהחלט יכוליםפ לקחת חלק במטלות הבית.
        והכל נאמר בלי להתייחס כלל לעובדה שהם מעזים למתתוח עליך ביקורת, להתלונן ולדרוש ממך לשרת אותם כמו היה זה מובן מאליו.
        מה פתאום פרחח בן 17 מעז לומר לך בפנייך שאת לא עקרת בית טובה?
        משום מה, לא נראה לי שלאבא שלו – ממנו, כנראה, למד לדבר אליך כך – היה מעז לדבר בצורה כזו.

        אהבתי

      8. וואו, לדעתי ממש נגעת לליבו של ENET כאן, אם הוא השקיע וכתב לך תגובה כל כך מפורטת.

        שימי לב שלא שאלתי למה את לא דורשת מהם לעשות יותר, אלא למה את לא מפסיקה לתת מעצמך.

        מה עוצר אותך מלהגיד: חברים, תודה רבה, לא מתאים לי.  אני מהיום לא מנקה אחריכם – לא חדרים, לא במטבח, לא באמבטיה.  אני מהיום לא מבשלת לכם. לא בוקר, לא צהריים, לא ערב.  אני מכינה לעצמי אוכל מעכשיו, ומנקה רק מה שאני צריכה בשביל זה.

        ומה יעצור אותך מלעמוד בזה במשך שבועיים?

        את כותבת – זה נגמר בריב. כלומר את מנסה להמנע מריב.  אני תוהה אם היית נמנעת מריב לא על ידי כניעה, אלא על ידי נחישות – "אני לא מתכוונת לריב איתכם. אני החלטתי. עד שיוסכם על חלוקת נטל שאני מרוצה ממנה, אני בשביתה", האם היית מסוגלת לעמוד בזה?  ואם לא, מה שובר אותך?

        אהבתי

      9. אני ואנט מכרים ותיקים מאוד למרות שהוא מכיר אותי מתחום אחר בחיי, מהתחום הספרותי הסודי שלי
        על פי גילו הוא צעיר דיו להיות הבן שלי אבל בכל זאת הוא מזדהה איתי וזה יפה מצידו.
        אני מעריכה את זה מאוד ומקווה שהוא מתייחס לאימא שלו ביתר הערכה וכבוד מאשר החבורה הבטלנית והנצלנית שלי 

        אהבתי

      10. לפי התגובות כאן, את נוגעת לליבם של רוב קוראייך.  קשה לנו לראות את החיים שאת מתארת. 

        התגובות שלך אומרות שאת לא מאמינה שיכול להיות אחרת, או שיש לך הכוח להביא לשינוי.

        אבל תזכרי שאנחנו כן מאמינים בך, מאמינים שמגיע לך טוב יותר, ושיש לך הכוח להביא את הטוב הזה. 

        אהבתי

      11. אני חייבת להגיד שאני בעיקר מופתעת מההפתעה של הקוראים שלי.
        אם תשימי לב נשים בגילי שנמצאות באותו מקום בחיים כמוני הן היחידות שלא מופתעות כלל.
        אולי לבנות צעירות יותר שגדלו והתחנכו בתקופה אחרת קל יותר אבל לנשים כמוני שגדלו בשנות השבעים זה נראה טבעי ומובן.
        ולי עוד יחסית קל כי אני לא עובדת משרה שלמה וחינכתי את עצמי לעגל פינות ולזלזל בהרבה דברים שעד היום מחרידים את אימא שלי שלא מבינה איך אני מסוגלת לגור בבית שהתריסים בו לא מצוחצחים למשעי ושיש בו פינות מאובקות פה ושם.
        היית צריכה לראות כמה הבן הגדול שלי נפגע כששאלתי אותו למה הכיור מלא הכלים ממתין לי כל היום ולמה הוא לא מפנה את הכלים למדיח ומרוקן את המדיח מכלים נקיים.
        לפי התגובה שלו אפשר היה לחשוב שתהיתי למה הוא לא מתחיל לרחף באוויר.
        זה פשוט התחום שלי ודי, לא עולה בדעתם שנמאס לי לטפל בכלים המטונפים שלהם, בבגדים המלוכלכים שלהם ובאסלה המושתנת שלהם.
        צפויה להם הפתעה ענקית כשהם יעזבו יום אחד את הבית <img title="לשון" src="Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-ashon.gif" bo

        אהבתי

      12. טוב לשמוע שאת מעגלת פינות – מה הטעם בפינות האלה בכלל? ואולי באמת המסרים שגדלת איתם (ושההורים ממשיכים לשלוח לך) גורמים לך להאמין שיש בזה משהו פסול.

        הלוואי והייתי יכולה לבוא אלייך לסדרת חינוך לאיזה חודש, להרגיל את בני הבית שלך לחלוק בעול, ולהשאיר לך חיים נוחים יותר…

        אהבתי

  8. האבחון הפסיכו דידקטי – לבתי בת ה17 עשיתי השנה. עלה 1000 ש"ח, מוכר ע"י משרד החינוך.
    אם את יכולה להגיע לאזור המרכז – אשלח לך את הפרטים.

    אהבתי

    1. אנחנו שייכים לאיזור חיפה והם, יש להם זמן ושום דבר לא בוער להם.
      מנסים לשבור אותנו ולאלץ אותנו לפנות לאבחון פרטי.
      מאבק כוחות ובטלנות של פקידים שלא רוצים לפתור בעיות.
      ובעצם השירות הפסיכולוגי שלנו צריך לטפל בזה אבל עד שיגיע התור שלנו הילד כבר יתגייס.

      אהבתי

      1. אני עשיתי פרטי כי לא היה סיכוי שהיא תגיע לאיבחונים השנה.
        אם זה לא דחוף ואת יכולה להמתין – מעולה.
        בכל אופן – האיבחון שעשינו מוכר ע"י משרד החינוך והוא הזול מכל המכונים.
        סתם שתדעי שיש.

        אהבתי

  9. אני מבין לגמרי את המשפט החוזר שלך "אלה החיים שלי…"
    ומזדהה עם ההחלטה שלך לא להילחם.

    זה לא עושה את החיים האלה (שלך) קלים יותר.

    מצד שני, נכון, אלא החיים שלך, וככה את מבשלת להם!
    אלא החיים, וזה מה שאת מוכנה להשקיע בנקיון !

    הבדיחה מספרת על פלוני שהיה מרטיב בלילה גם בגיל מבוגר, עד שהלך לטיפול פסיכולוגי.
    "נו, והטיפול עזר?" שאלו אותו
    "אני עדיין מרטיב" הוא ענה, "אבל זה כבר לא מפריע לי כל כך"

    את צריכה להשתדל להתרגז פחות.

    אהבתי

  10. צורבת, בקשר ל"ביקורת" שאת זוכה לה, למה כל הבנים אותו דבר? גל אני עוברת אותו דבר.
    בקשר לגלי חום, נסי לאכול כל יום כף שטוחה זרעי פשטן טחונים בתוך יוגורט, לא רע בכלל (שומרים אותם במקפיא), ותשתי משקה סויה, אם מוסיפים אותו לנס קפה, חצי כוס, לא נורא. זה קצת עוזר.

    אהבתי

  11. היחס שאת מקבלת מהמשפחה שלך נשמע מזעזע. אני מסכים עם המגיבים פה, ולדעתי כדאי לך יותר לעמוד על שלך מולם ולנסות לחנך את הילדים שלך לעצמאות, ואת בעלך לעשיית קניות.

    בנוגע למפעל הפיס – החדשות האחרונות אומרות שהדרישה שלהם להחזיר הייתה בדיה, זאת מכיוון שאלון חילו טרם קיבל את הכסף.

    אהבתי

  12. היה לי ממש עצוב לקרוא את הפוסט. כם אני בעד שתיעלמי להם מהשטח לשבוע בלי להכין גיבויים של אוכל וניקיון ובאמת שיסתדרו לבד ויעריכו.
    ובכלל את יכולה להחליט בינך לבין עצמך שאת אל תעשי דברים שיגרמו לך להרגיש אחר כך כמו קרובן שלהם וקורבן של עצמך.
    ולגבי הזוגיות: אם את לא רוצה לעשות צעדים דראסטיים ולהתגרש חשבת על אפשרות של יעוץ זוגי? הג’ינג’י נשמע לי אדם קשה מאד ובאמת עם נכות רגשית אבל אולי יש דברים קטנים בתקשורת בינכם  שאפשר לשפר. בכל זאת אתם זוג כבר שנים ועברתם המון ביחד ומין הסתם יש לו גם תכונות טובות (שראית אותן כשהתחתנת איתו). הוא אדם שמגיב רע ללחצים בחיים ונוטה להאשים את כולם (ואולי גם את עצמו.) נשמע לי שיש המון כאב מאחורי זה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s