שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלי

בעיקרון אין לי הרבה תלונות על החיים שלי  – חוץ מזה שהייתי רוצה להיות רזה יותר, ועשירה יותר, וצעירה יותר, ונשואה לבעל עם אופי פחות ג'ינג'י ויותר כסף בבנק, ואימא פחות דומיננטית – אני באמת מרוצה מהחיים שלי ויש רק דבר אחד שגורם לי מרמור ועוגמת נפש – הציונים של הילדים שלי.

אני לא יודעת מה מעצבן אותי יותר, זה שהבנים לוקים בקשיי למידה ומתקשים להצליח בבתי הספר הרגילים וזקוקים להקלות ולעזרה וריטלין, או שלילי שאין לה לכאורה שום סיבה להתקשות בלימודים וחוץ מאטימות חסרת תקנה ללימודי המתמטיקה (שהורשתי לה יחד עם עיניים כחולות, חוש הומור וחזה יפה) לא לוקה בשום סוג של ליקוי למידה הייתה גם היא תלמידה איומה ונוראה.

מצד אחד אני לגמרי מבינה אותה, גם אני תיעבתי את בית הספר והשתעממתי מהלימודים, אבל מצד שני נורא מרגיז אותי שהיא קיבלה שליליים בתעודה למרות שאם היא רק הייתה מושיבה את ישבנה החמוד על כסא ומתאמצת קצת ומשקיעה בלימודים חצי ממה שהשקיעה בתנועת הנוער היא הייתה תלמידה טובה.

ברור לי שהיא לא טיפשה (וגם הבנים בחורים נבונים כשמדובר במשהו שמעניין אותם), אבל כשזה נוגע ללימודים הם פשוט עצלים וחסרי מוטיבציה להשחית.

מוזר שדווקא עוגי שסובל מליקוי הלמידה הכי חמור מצליח יחסית יותר, אבל רק בגלל שהוא לומד בבית ספר מיוחד לילדים עם קשיי למידה.

צץרץ למשל ממש לא התאמץ בבית הספר השנה ולא הצליח להפנים שזה תיכון ושצריך לדגור, ועכשיו אנחנו מתרוצצים ונלחציםלהעביר אותו לבית ספר אחר שגם בו אני חוששת הוא לא ישקיע יותר מידי…

הוא כזה צץרץ כשזה נוגע ללימודים שאפשר להתפוצץ מכעס לפעמים.

אני מקטרת לכול מי שמוכן לשמוע איך הילד מעדיף להשקיע את המרץ והתבונה שלו בכל דבר חוץ מאשר בלימודים, וכועסת איך הוא לא מבין שבעתיד הוא יצטרך לחזור וללמוד את מה שהוא לא למד כיום, או לעבוד בעבודה דפוקה ולהיות תמיד עני וחסר השכלה, ודואגת מה יהיה אתם בעתיד, ואיך הם יתפרנסו, ולמה אף פעם אף אחד מהילדים שלי לא הביא לי קצת נחת בלימודים, ומתבאסת שתמיד התביישתי להראות את התעודות שלהם ושנאתי את ימי ההורים בבית הספר ומרגישה ממורמרת ומקופחת עד שאני רואה בטלוויזיה תוכנית שוברת לב על ילדים פגועים באמת – ילדים שנולדו עם נכות גופנית, אוטיזם או איזה מחלה נוראית אחרת, משהו שדופק להם ולהורים שלהם את כל החיים ואחר כך מסתכלת על החבורה שלי, יפים וגבוהים, זקופים ומלאי מרץ ותיאבון לחיים (וגם לשניצלים ולממתקים) וישר נכנסת לפרופורציות ואומרת שתודה לאל שהבעיה היחידה שלהם זו עצלנות וחוסר עניין בלימודים.

זה מעצבן אבל אני יודעת שכל אחד מההורים שהילדים שלו יושבים על כסא גלגלים, ומתקשים לתפקד היה שמח להתחלף איתי ולקבל ילד בריא ונמרץ אפילו עם שליליים בתעודה.

וככה הם נראה פעם כשהיו עוד קטנים וחמודים ואני הייתי גבוהה וחזקה מהם ויכולתי לקחת אותם על הידיים. הם עדיין מקסימים וחמודים, אבל עכשיו אני הקטנה והחלשה שבחבורה.