היה שלום חבר ותיק ונאמן

 

יש לנו המון עצים בקריה, ועצי האלון הם המכובדים ומאריכי הימים ביותר. העץ הכי נפוץ אצלנו הוא אלון התבור ותמיד שעשע אותי שהוא נפוץ יותר מהאלון המצוי.

כל ילדותי חשוכת הטלוויזיה והאינטרנט עברה עלי בין עצים. עד היום העץ עליו טיפסתי כילדה עומד מול דירת הורי, ואותו העץ שנשקף מחלון חדרי כנערה עדיין עומד שם מול החלון, גדול יותר ועבה יותר, ועדיין מוריק כל אביב ונושר כל סתיו ובטח עוד זוכר את אחי שהיה מטפס עליו עד הגג.

כל חיי רצופים בזיכרונות על עצי אלון. כילדה שיחקתי בספלולים שלהם ובניתי מהם חנוכיות, בקיץ חסיתי בצילם, ובסתיו גירפתי את עלי השלכת שלהם, אם לא השגחתי היטב מעדתי על הבלוטים העגלגלים שלהם, ואף פעם לא נלאיתי לבהות בפליאה בעצים הזעירים שצמחו מהבלוט, אם רק נתנו לו מספיק מים ואדמה, עצים שאם יניחו להם יאריכו לחיות שנים רבות.

כל שטחי הבר סביב מקום מגורי נחשבים לשמורת אלונים וצריך רשות מיוחדת לכרות אותם. הם מוגנים ושמורים, וכולם אוהבים אותם ומטפחים אותם ומתגאים באריכות ימיהם המופלגת.

אגב, העץ שתחתיו החנה הג'ינג'י את מכוניתו בפגישה הראשונה שלנו, אי אז בחורף 77, היה עץ אלון שעומד עד היום גדול ונישא ליד בריכת השחייה. באותו לילה גשום וקר הוא הגן על המכונית של ג'ינג'י בפני גשם הזלעפות שירד בחוץ בעוד אנחנו, בגרסתנו הצעירה והנלהבת הרבה יותר, לומדים להכיר זה את זה היטב בתוך המכונית.

איזה מזל שעץ האלון הוא שתקן מופלג, כי אם הוא היה מספר כל מה שהוא ראה…

כשקנינו את הבית שלנו גילינו בפאתי החלקה עץ אלון גדול ויפה שעמד בדיוק במקום בו תכנן האדריכל לבנות את המוסך שלנו.

פה אחד החלטנו מיד שבמקום לבקש רשות לכרות אותו נזיז את המוסך. העץ הזה צפה בנו שנים רבות – הצל על המוסך שלנו, המטיר עלינו שפע של בלוטים ועלי שלכת, ובאביב שפע פריחה אבקתית צהובה שגרמה לכולנו עיטושים ולכלכה את המרצפות – ובכל זאת אהבנו אותו מאוד. נשאנו בשתיקה את מגרעותיו, ואפילו בנינו סביב גזעו בית עץ נחמד בשביל לילי לכבוד יום הולדתה השישי.

הילדים שיחקו שנים רבות על בית העץ, חוסים בצילו של האלון שלנו, גורפים את עלי השלכת שלו, ומתלוננים מרה על המאמץ. כולנו הצטערנו כשעשר שנים אחר כך היינו חייבים לפרק את בית העץ כי הוא הרקיב וחששנו שמישהו יעלה עליו וייפול.

עשינו את זה בזהירות רבה כדי לא לפגוע בעץ האלון שלנו והיינו בטוחים שנחיה יחד עוד שנים רבות ונזכה לשחק בצילו עם הנכדים, אבל בחורף לפני שנתיים הוא לא התאושש מהשלכת, ולא עטה על עצמו כרגיל עלים ירוקים ורעננים לקראת האביב, ועמד יבש ועגום כל הקיץ שעבר, וגם בחורף השנה הוא לא חזר לעצמו, ובסופו של דבר היינו צריכים להשלים עם העובדה שהוא מת, מת בשקט וזקוף, אבל מת.

למרבה הצער היינו צריכים לכרות אותו מחשש שהוא ייפול יום אחד על מישהו שיעבור תחתיו, ורק אחרי שהכורת חתך את גזעו התברר שהוא היה אכול מבפנים. הוא בטח סבל מהמחלה הזו שנים רבות עד שמת, ועכשיו, למרות שיש לנו נוף פתוח לוואדי המוריק, כל פעם שאנחנו יוצאים החוצה אנחנו מרגישים  שמשהו חסר לנו ומתגעגעים אליו.