מחשבות על פרישה ונוסטלגיה

לאחרונה אני נכנסת יותר ויותר לעסקי הדבש, חולקת עם הג'ינג'י את הנטל, מתחילה להתעניין ואפילו ליזום, להעלות רעיונות והצעות ואפילו לקחתי כמה ימי חופש כדי לעזור לו לחתוך יערות דבש ובאתי איתו לפגישה עם אחד שעושה מדבקות כדי לעזור לג'ינג'י לעצב מדבקות חדשות.

אני מודה שבהתחלה, כשהוא רק התחיל עם העניין הזה הייתי די מסוייגת ולא התלהבתי. הפיס היה הכנסה בטוחה יותר, אבל הג'ינג'י היה אומלל שם וככל שהמצב הכלכלי בארץ הדרדר ירדו גם ההכנסות שלו. הוא ממש שמח כשהבוס פיטר אותו ואחרי שהפסקתי לכעוס עליו והבנתי שזה מה יש ושהוא מאושר יותר עכשיו למרות הירידה בהכנסות השלמתי עם המצב.

כיום כבר הגעתי למצב שבו אני כמעט נהנית מהעבודה במכון. נכון שזו עבודה קשה ואני תמיד מסיימת אותה דביקה ועם כאבי גב ורגליים אבל גם העבודה בבית המלאכה קשה וגם שם אני מבלה זמן רב בעמידה על רגלי ונכון שבבית המלאכה אני לא צריכה לחשוש מעקיצות (אגב, השנה טרם נעקצתי), אבל מצד שני במכון אני לא רק מלקקת דבש אלא גם יכולה לצרוח חופשי על הבוס

לאחרונה אני מתחילה לפנטז על עזיבת בית המלאכה והתמסרות לעבודה במכון, צד בצד עם בעלי. לצערי זה עלול לגרום לנו לחור רציני בתקציב, אבל אולי אוכל למצוא עבודה אחרת… להפסיק לנסוע כל יום לאזור התעשייה המסריח, לעבוד במקום פחות גועלי… אולי בטיפול בילד כמו שעושה הופ?

כן או כך אין ספק שאני מתחילה להתקרב לגיל הפרישה. אני עובדת מגיל 15 והגיע הזמן לחשוב על יציאה לפנסיה,  ועד שזה יקרה אני רוצה לספר לקוראי על העבודה הראשונה שלי ואיך קרה שהתחלתי לעבוד בגיל חמש עשרה וחצי, בחורף שבו התחלתי ללמוד בכיתה י'.

 

האמת, מה שרציתי בעצם היה ללכת לחוג ג'ודו. אימא אמרה שעם כל הכבוד לרעיונות המקוריים שלי אין לה תקציב לממן את העסק הזה ועדיף שאשכח ממנו, ואני, במקום לשכוח, החלטתי להרוויח לבד את הכסף לחוג.

במקומון הקטן של הקריה מצאתי מודעה שמחפשים מישהו שיחלק עיתונים השכם בבוקר. התקשרתי, ראיתי שהעבודה לא מתנגשת עם הלימודים בתיכון, אמרתי שמתאים לי והתקבלתי מיד.

הייתי אז בכתה י' ולא אהבתי ללמוד שם, הרגשתי נטע זר ולא שייך. אולי בגלל זה התעקשתי על הג'ודו?

 

החוג לא שרד זמן רב אחרי חודשיים בערך ירד מספר התלמידים לחצי והמדריך התייאש ועזב. לא היה לי עוד צורך בכסף, אבל האנשים שהפעילו את קו החלוקה – זוג צעיר ונחמד מאוד – סמכו עלי ולא היה לי נעים להגיד להם שהחלטתי לעזוב, במיוחד אחרי שקיבלתי עוד שני רחובות שהיו שייכים למחלקים אחרים שפרשו.

כיום עצם המחשבה על ההתרוצצות ברחובות התלולים הללו, העלייה והירידה במדרגות וההתמודדות היום יומית עם כלבים ששים לקרב מעייפת אותי, אבל אז בקושי הזעתי אחרי התרוצצות של שעה וחצי עם חבילת עיתונים כבדה שצבעה את ידי בשחור.

מי אמר שהנעורים טובים מידי לבזבזם על צעירים?

את הכסף לא בזבזתי על כלום. נתתי לאימא שתשמור לי במטרה סודית ביותר – לקנות לי קטנוע אחרי שאצבור מספיק כסף.

יום אחד, במקום ללכת לבית הספר ולהתמודד שוב עם המורים האדישים, הכיתה המתנשאת, וההרגשה שפה זה לא המקום שלי פשוט חזרתי הביתה. ההורים עבדו, אחי היה בבית ספר, אף אחד לא ידע שאני בבית. שכבתי על הספה, אכלתי שוקולד פרה מריר וקראתי ספר. למחרת נתקפתי רגשי אשמה וחזרתי לבית הספר, אבל יום אחר כך שוב נסעתי באוטובוס חזרה הביתה במקום ללכת ללמוד, וגם יום אחר כך וגם…

חצי שנה בקושי שהיתי בכיתה ומשום מה אף אחד לא שם לב להיעדרותי. רק בסוף השנה התברר שהוועדה הפדגוגית החליטה להשאיר אותי כתה.

הורי נתקפו חמת זעם איומה ולמרבה הפלא לא עלי, אלא על בית הספר שלא שם לב להיעדרותי במשך זמן רב כל כך

עד היום זה מדהים אותי כי הרי זו הייתה אשמתי שנשארתי כיתה.

מה, לא?

בסוף מעז יצא מתוק. הלכתי לבית ספר מקצועי ולמדתי צילום, והכסף שחסכתי מחלוקת העיתונים הלך לתשלום על מצלמה ותלבושת אחידה. את העבודה בחלוקת עיתונים זנחתי, היה עלי לצאת מוקדם ולתפוס את ההסעה ויותר לא היה לי זמן לעבוד.

בבית הספר החדש היה עלי לחזור שוב על כתה י' ולמרות שבפעם הקודמת בקושי שהיתי בכתה המעט שכן קלטתי הספיק כדי שאצליח מעל ומעבר בלימודי ואקבל פרס על הצטיינות – ספר ארכיאולוגיה על חפירות מערות בר כוכבא שנמצא בביתי עד עצם היום הזה. החלום על הקטנוע ועל חגורה שחורה בג'ודו נשאר בגדר חלום בלבד.