הבית שלנו


אני לא אוהבת לענות על השאלונים האלו… זה לא הם, זו אני. יש לי טראומה מתקופת הלימודים – שנאתי ללמוד בבית ספר, ומבחנים שנאתי עוד יותר, ושאלונים מזכירים לי מבחנים, אבל לכתוב אני אוהבת, ויש לי הרבה מה לספר על הבית שלנו.


כמו כל דבר אצלי גם פה מדובר בסאגה ממושכת. כשאני והג'ינג'י התחתנו גרנו בדירה הישנה של הוריו בכפר חסידים. הם עברו לנהריה והשאירו לנו את דירתם בתמורה לעזרה הכספית והמעשית שנתן להם הג'ינג'י כשהם בנו את ביתם.


הדירה הראשונה שלנו הייתה דירה קטנה מאוד ודי מסכנה בבלוק דפוק משנות החמישים שהלך והתחרד עם הזמן…. אף פעם לא הרגשתי שם בבית ושמחתי נורא כשעזבנו סוף סוף.


זה קרה שלושה שבועות לפני שילדתי, את כל תקופת ההיריון שלי ביליתי שם בעוד הג'ינג'י עובד קשה עם אבא שלו ז"ל על בניית הבית שלנו.


היה ברור לנו מיד אחרי החתונה שצריך למצוא מהר מקום חדש כי אין מצב שנמשיך לגור במקום הזה, ובטח לא לגדל בו ילדים. לא רק שרכסים הלכה והתדרדרה בגלל השלטון הדתי עד שממקום נחמד ומסביר פנים היא הפכה למקום קטן, דפוק, מוזנח ומפגר, התושבים והמועצה המקומית עשו כמיטב יכולתם כדי לגרום לחילונים כמונו להרגיש שם רע מאוד.


הגיעו הדברים עד כדי כך שאפילו למכולת לא הלכתי יותר כי נפגעתי מהמודעה שביקשה מנשים בלבוש לא צנוע לא להיכנס לשם, ועשיתי קניות בטכניון שם עבדתי בזמנו.


(וכן דוסים יקרים, הפתעה! גם לחילוניות מופקרות כמוני שמעזות ללבוש שרוולים קצרים באוגוסט יש רגשות)


את הבית בטבעון קנינו אחרי המון בדיקות, התרוצצויות וניסיונות. אפילו שהינו כמה ימים באיזה מושב אחד ברמת הגולן במטרה לבדוק את התאמתנו למקום – איזה מזל שלא התאמנו! ובסוף, ממש במקרה, אימא שלי שעבדה אז במועצה של טבעון גילתה בפינה נידחת של המועצה מודעה של עמידר שיש מכרז על דירות ישנות לזוגות צעירים.


אצנו רצנו מתנשפים רק כדי לגלות שהמודעה הייתה כל כך נידחת שאיש לא ראה אותה חוץ מאיתנו, ויכולנו לבחור בין שלושה בתים דו משפחתיים זעירים – 28 מ"ר, פעם דחסו משפחה שלמה לדבר הזה – ואחרי התלבטויות קשות בחרנו בבית שלנו שעלה אז שישה מליון לירות. זה היה בתחילת שנות השמונים לפני עידן השקלים. בדיוק אז היה תשעה באב והבנקים היו סגורים ולקחנו הלוואה ממישהו… סיפור שלם, ובסוף קנינו את הדבר הפצפון הזה בלי שנתנו לנו להיכנס קודם כי המפתח הלך לאיבוד.


אחרי שחתמנו ושילמנו והמפתח נמצא נכנסנו וחשכו עינינו. איזה לכלוך, איזה בלגן, איזה טינופת. הקשיש שגר שם לא ניקה מאז שאשתו נפטרה…. חבל לכם על הזמן. אחרי שניקינו וצבענו – הכול במו ידינו כמובן, כי הכסף אזל -השכרנו את הדירונת לזוג אחד עם אלפי חתולים, הם היו מוזרים נורא, בעיקר היא, ואחר כך הייתה שריפה כי הם עישנו… מזל שאיש לא נהרג. השכנים באו בשקט אחרי השריפה ושאלו, רועדים מפחד, אם אנחנו מתכוונים חלילה למכור להם את הבית, ואם כן אז אולי לא?


לקח לנו עוד כמה שנים עד שאספנו די כסף להכין תוכניות אצל אדריכל ולהסכים עליהם – מצחיק איך פעם צבע אריחים ועיצוב פנים היו חשובים כל כך עד שאפילו רבנו בגללם – ועד שבנינו שלד … הויכוחים, והמריבות, והחלומות… זה לקח שנים, ואז פתאום, אחרי המון ניסיונות, נכנסתי להיריון!


זה היה כמו נס, ומיד החלטנו שאת התינוק שלנו לא נגדל ברכסים, הוא חייב להיוולד בטבעון, בבית החדש, והתחלנו לעבוד קשה על סיום הבית שכמה שנים עמד, סתם ככה, כמו שלד אומלל. למרבה המזל הצלחנו סוף סוף למכור את הדירה שגרנו בה, ופתאום היה תאריך סיום, וחצי שנה הג'ינג'י (שלא סומך על אף אחד) עבד עם הקבלנים בבית החדש שלנו עד שעברנו בשעה טובה, אני עם הבטן הענקית, והוא צנום מתמיד אחרי שאיבד כמה ק"ג טובים מכל המאמץ.


לא היה לנו כסף למטבח ויומיים לפני הלידה תפרתי וילונות מבד פרחוני שקניתי ותליתי במו ידי מתחת לשיש למרות שהאצבעות שלי היו נפוחות והיה לי קשה לעמוד. לא היו תריסים עדיין והרגשתי שהמקום גדול עלי ומואר מידי וכמה ימים קודם נפלתי במדרגות שמובילות לחצר התחתונה וכשהגעתי בשלום למטה בכיתי שדי כבר, אני רוצה הביתה, והתגעגעתי נורא לדירה הישנה הקטנה והחשוכה. מזל שהיה לי כבר אז תחת מרופד יפה כי אחרי שמעדתי על המדרגה הראשונה קיפצתי עליו בלי שליטה עד למטה, צורחת ומבוהלת בגלל ההלם וההיריון, והכי גרוע – השתנתי על עצמי…


איך היה לי כוח יום אחר כך לעמוד ולנקות את תנור האפייה? יצר הקינון כנראה. כיום אני עושה טובה שאני שוטפת את הרצפה פעם בשבוע, הייתי אז בלעבוסטה מסורה להפליא, נו, היו ימים.


המרצפות האדומות האלה ששטפתי בלי סוף אחרי הלידה – הגרסא שלי לדיכאון אחרי לידה כנראה – ומה עם הפריצות שהיו לנו מיד אחרי שעברנו לגור שבגללן עשינו מהר סורגים ותריסים, ולילי שלנו שלמדה לזחול על מדרגות בלי מעקה כי לא היה לנו תקציב לזה ואיך היא ידעה להיזהר ולא נפגעה אפילו פעם אחת… והמטבח שעשינו סוף סוף עם נגר פרטי כי הרי הג'ינג'י לא סומך על אף אחד…. היה בן אדם נפלא ונגר מעולה, חבל שנפטר כמה שבועות אחר כך, אמרו שזה בגלל שליבו נשבר אחרי מות אשתו, והסיפור הלא נגמר עם הדירה מתחת שבנינו בדיוק אחרי האימוץ, מסכנים הקטנים שהיו אוכלים את ארוחות צהרים הראשונות שלהם בעוד הפועלים חוצבים בקומה למטה ומרעידים את רצפת המטבח… וכל הדיירים שהיו לנו… כל אחד עם הסיפור שלו, והגינה עם הוורדים שהג'ינג'י מטפח, ועד שהחלטנו מה עושים עם החלונות העגולים ועם הנישות… והפטיו שטרם השלמנו…


אם אני אספר הכול בפרטי פרטים זה יצא ארוך כמו רומן רוסי. כל דבר שעשינו היה סיפור, יש כל כך הרבה זיכרונות שמקופלים בין הקירות האלו, ויש גם המון תמונות שצריך לסרוק כדי להעלות למחשב, אבל אף פעם אין לי זמן, ועשרים שנה אחר כך אנחנו כבר מפנטזים על שיפוצים ושינויים, רק שכרגיל, אין כסף,


האמת, בזמן האחרון אנחנו מרגישים שהבית נעשה קצת גדול עלינו. בעוד שנתיים הקטן ילך לצבא ומי צריך בית עם ארבע חדרי שינה… ממש יקר ומעייף לתחזק אותו, והגינה זה בכלל סיפור… אנחנו חושבים לפעמים שאולי עדיף, אחרי שהילדים יעזבו, למכור ולעבור למשהו קטן וצנוע יותר … אולי עוד נעשה את זה פעם.


מה עוד אפשר לספר? פעם היינו הזוג הכי צעיר שם וכשבאתי צעירה ויפה עם בטן הריונית ענקית עמדו סביבי כל השכנים הקשישים ואמרו מזל טוב וחייכו בשמחה. מאז רובם נפטרו או עזבו, עכשיו אנחנו הכי מבוגרים שם וחלק מהזוגות שהכרנו כשהילדה התחילה ללכת לפעוטון כבר גרושים … ככה זה בימינו.


עזבו, יום שישי היום ואין לי זמן לכל הסיפורים האלו, אני אשים במקום תמונות וארוץ לסופר לעשות קניות, יום שישי היום ואין לי זמן לכל הנוסטלגיה הזו.


 


מבט מרחוק, הבית הוורוד באמצע, זה עם החלון העגול, הוא שלנו 


 


מבט מאחור 


 


 


 


 


   מבט מהחזית

18 תגובות בנושא “הבית שלנו

    1. וזה רק על קצה המזלג, מה שטוב באנשים בגילנו זה שיש להם המון היסטוריה מאחוריהם.
      תמיד יש לנו משהו להגיד ולספר, או שאולי זו רק אני?
      >:D<

      אהבתי

    1. כן, משום מה שום דבר בחיים לא הלך לי חלק, אפילו להכנס להריון שזה כאילו משהו טבעי שכולן עושות בצ’יק צ’אק היה אצלי סיפור.
      מצד שני זה גורם לי להעריך את מה שיש ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.
      והאמת, בחיים לא האמנתי שאני אגור בבית כזה גדול, זה מפתיע אותי עד היום.

      אהבתי

      1. אני דווקא מאוד אוהב לענות על שאלונים והם לא מזכירים לי בכלל מבחנים, אבל לא נראה לי שאי פעם אענה על השאלונים של ישראבלוג וגם לא אתייחס לנושא החם. למה אני צריך לענות על שאלון כאשר אני יכול, בדיוק כמו שעשית בפוסט הזה, לכתוב על עצמי בלי מגבלות של שאלונים, ולמה לכתוב על הנושא החם כאשר הבעיה העיקרית שלי היא כיצד להשתלט על כל מה שאני רוצה לכתוב על דעת עצמי?

        אהבתי

      2. כול הנושא הזה של מה לכתוב ואיפה הוא די מסובך ויש לכל אחד פתרון שונה.
        אתה הרי יודע איך אני מתמודדת עם הגרפומיות המתפרצת שלי 😛 ולך יש כמובן את הפתרון שלך.
        נוח לי למדר את עצמי ולכתוב על קטע של חיי בבלוג נפרד, זה באמת קצת מופרע אבל ככה טוב לי.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s