איך העיתוי שלי?

אף פעם לא הייתי מרוצה מהמשקל שלי. אני זוכרת את עצמי שונאת את הגוף שלי עוד כשהייתי ילדה. כבר אז הייתי אומללה בגלל עודף המשקל שהיה לי לדעתי והרגשתי תמיד מכוערת ומגושמת, כי לא הייתה לי גזרה דקה כמו לחברתי הטובה ביותר.

כיום אני יודעת שהייתי נבונה ממנה וגם נחמדה יותר, אבל היא הייתה דקת גזרה ועקב כך מלאת ביטחון עצמי, חביבת הבנים, חיננית  וקלת רגלים, צחקנית  ולא יותר מיד חכמה… לא פלא שלידה הרגשתי כבדה כמו שק תפוחי אדמה. חשתי שמנה, לא מושכת ולא מעניינת. היא רקדה ופלירטטה ואני ישבתי בצד והתביישתי, ובמקום לחייך לבנים קראתי ספרים.

ממרום שנותי אני יכולה לכתוב מסה ארוכה ומעייפת על כל הפעמים בהן סקרתי את דמותי במראה ולא אהבתי את מה שראיתי, לא רק שלא אהבתי, ממש שנאתי את הדמות העגלגלת שנשקפה אלי מהראי. בזמנו האשמתי בעיקר את עצמי בעודף המשקל שלי למרות שכיום אני יודעת שהייתי ילדונת חמודה מאוד, טיפונת עגלגלה, אבל ממש לא בצורה מוגזמת ובעלת יתרונות רבים אחרים שאיכשהו התבטלו לחלוטין בגלל גופי הדשן מידי.

בתיכון למשל אני זוכרת ששקלתי 55 ק"ג והייתי משוכנעת שאני שמנה בצורה מזעזעת. כיום, כשאני גבוהה יותר מהנערה שהייתי בערך בחמישה ס"מ וכבדה יותר בכמעט 30 ק"ג אני עדיין מרגישה אותו הדבר – שונאת את השמנה הנשקפת אלי מבעד למראה ובטוחה שהבעיה היא באשמתי בלבד, בגלל האופי החלש שלי, התיאבון המוגזם, העצלנות וחוסר הנחישות להשקיע בהתעמלות ובדיאטה.

מוזר שלא משנה עד כמה גדול עודף המשקל שלי ואם הוא אמיתי או דמיוני, אני תמיד מרגישה שהוא נוראי ומגעיל ושאם רק הייתי עושה מאמץ טיפה יותר גדול… רק מפסיקה לוותר לעצמי כל הזמן, מתנזרת מאוכל טעים ומשקיעה שעות רבות בספורט הייתי היום הרבה יותר יפה וחטובה. 

בצבא, כמו כולן, עליתי מעט במשקל, וכשהשתחררתי חשבתי כמובן שאני שמנה נורא…. פשוט פרה.

כיום אני מסתכלת בתמונות שלי ורואה שהייתי בקושי עגלגלת, אבל לעומת הדוגמניות האנורקטיות במגזינים (שהיום אני יודעת שהן חיו על חסה וקוקאין והקיאו יותר משאכלו) כמובן שנראיתי כמו קיטבג תפוח.

כשהג'ינג'י ראה אותי לראשונה לבשתי מכנסי קורדרוי בצבע ורוד עתיק  (מה אתם רוצים? אלו היו שנות השמונים) וכמובן שחשתי שמנה ומגושמת, ובכל זאת מצאתי חן בעיניו ממבט ראשון.

הוא אף פעם לא התרגש מהתנודות הקלות במשקלי – ק"ג שתיים לכאן או לכאן –  ופעם, אחרי שחזרתי משהות בת כמה ימים בבית חולים (בגלל ניתוח פתיחת חצוצרות כושל) התלונן שאיבדתי יותר מידי משקל ומרגישים לי את הצלעות.

מאז שפגשתי את הג'ינג'י איבדתי את עודף המשקל הצבאי והיו לי כמה שנים טובות, אמנם לא הרגשתי דקיקה ולבשתי מידה 40 אבל הוא היה מרוצה ושפע מחמאות ודי היה לי בכך, התעסקתי בניסיונות להרות ולא חשבתי יותר מידי על הגזרה.

ואז הצלחתי, הריתי, וילדתי וכמובן שאחר כך היה לי עודף משקל, קל למדי, שנלחמתי בו בעוז אם כי לא כל כך בהצלחה ואז, שש שנים אחרי הלידה אימצנו את הבנים.

נכון שלא ילדתי אותם בפועל, אבל להוסיף שני ילדים קטנים ושובבים למשפחה עם ילדונת אחת נוחה זה לא קל. עברתי תקופה קשה מאוד, תקופה מאומצת גם נפשית וגם פיזית וכדי להחזיק מעמד אכלתי הרבה, בעיקר שוקולד. אולי הייתי צריכה לבקש פרוזאק במקום, אבל הרעיון הזה כלל לא עלה בדעתי. חייכתי וסיפרתי לכולם שהכל בסדר, אין בעיות, ואכלתי המון שוקולד כדי להתעודד, לשפר את מצב רוחי, ולצבור כוחות ואנרגיות כדי להתמודד עם המטלה הענקית שלקחתי על עצמי…

מסתבר שזה עבד והצלחתי, עובדה שהילדים גדלו והתפתחו לתפארת ויחד אתם גם הגזרה שלי גדלה והתפתחה.

במשך כמה שנים הייתי במידה 46 הלא ממש דקה, אבל כבר עברתי את גיל ארבעים והג'ינג'י לא התלונן ולמי היה ראש לדיאטות? היו לי דברים יותר חשובים לעסוק בהם מלבד מידת התחת שלי. השלמתי עם משקלי הלא אידאלי ועם הזמן הפסקתי להישקל, ופשוט הדחקתי את עניין המשקל שלי.

 ידעתי שאני לא רזה, אבל התנחמתי בכך שאני בריאה ובכושר, שבעלי לא מתלונן ואוהב אותי, והפניתי את האנרגיות שלי לדברים אחרים, חשובים יותר –  דברים כמו עבודה, בית, מחשב וכתיבה.

אפילו פיתחתי תיאוריות על עריצות הרזון ועל הצורך להפסיק להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בעניין המטורף הזה, כמה שנים הכול היה בסדר, לא ידעתי כמה אני שוקלת וזה לא הפריע לי ופתאום, לפני כשנה וחצי, התחלתי לרזות במפתיע …

לקח לי זמן לקלוט שאיבדתי את התיאבון הבריא שלי ושפתאום הבגדים נוזלים ממני, ושיחד עם המשקל שאיבדתי גם הכוחות והאנרגיות שלי הולכים ונעלמים, ומה שחמור יותר – אני סובלת מכאבים במפרקים, כאבים שהולכים ומתגברים מיום ליום.

בסוף התברר שיש לי דלקת פרקים. איבוד התיאבון, הכאבים והחולשה היו אחד מסימני המחלה. התחלתי לקחת סטרואידים שריפאו את הכאבים ושיפרו את מצבי, אבל גרמו לי לתיאבון מוגבר, ומהר מאוד השבתי לעצמי את הק"ג העודפים, ועוד הוספתי עליהם כהנה וכהנה.

בכל זאת המשכתי להדחיק וסירבתי להישקל למרות שהרגשתי שהבגדים לוחצים, ושהגוף כבד וששוב – אחרי שכבר למדתי לקבל את עצמי – אני שונאת להביט בראי.

אתמול קפצתי לרופא המשפחה בשביל לסדר משהו לג'ינג'י (שאגב רזה מאוד אחרי הניתוח ומקפיד על הליכה יומית ודיאטה נטולת סוכר ומצליח לא לחזור ולעלות במשקל) והוא לחץ עלי להישקל … אוי! חשכו עיני.

ליתר ביטחון עליתי שוב על המשקל בבית, (הייתי חייבת לנגב ממנו שכבות של אבק כדי לראות מה כתוב שם) ואני עדיין בשוק.

מעולם לא הייתי כל כך שמנה, עודף המשקל שלי לא רק מכוער, אלא גם מכביד עלי ומגביל אותי פיזית.

תמיד אמרתי שנמאס לי מהרדיפה הזו אחרי הרזון ושכל זמן שאני בריאה אני לא אציק לעצמי יותר בדיאטות ואקבל את עצמי כשמנמנה.

החלטתי שואתחיל לדאוג בנוגע למשקלי רק אם זו תהיה בעיה בריאותית ולצערי עלי להכיר בכך שהרגע הזה הגיע. בעזרת כדורים לחץ הדם, הכולסטרול והסוכר שלי עדיין בשליטה, אבל אם לא אפעל בנדון ואמשיך לסחוב על עצמי משקל מיותר יהיה עלי לקחת יותר ויותר כדורים שיש להם תופעות לוואי (שלא לדבר על מחירם הגבוה) וככל שאתבגר הבריאות שלי תמשיך להידרדר, ובסופו של דבר היא עלולה להיפגע באופן בלתי הפיך.

השלמתי שאין לי ברירה,אני חייבת להפחית לפחות חמש עשרה ק"ג, אם לא עשרים ממשקלי, לא רק בגלל היופי אלא למען בריאותי. עכשיו רק צריך לחשוב איך אני מבצעת את זה.

אחרי שנים רבות של עיסוק די אובססיבי בנושא אני יודעת שסתם דיאטה לא תעבוד עלי. מה שאני צריכה לעשות זה לשנות לחלוטין את אורח חיי, להפסיק עם ממתקים, עוגות ולחם, לאכול יותר ירקות ולהתחיל לזוז יותר אחרת מצבי הבריאותי ילך ויחמיר.

מניסיון אני יודעת שהפעם היחידה בחיי בה רזיתי בלי להתכוון לכך הייתה כשלמדתי טכנאות רנטגן בבית חולים קפלן. ארוחת הערב הוגשה בשש בערב ואחר כך, אם רצינו לאכול, היינו צריכים ללכת ברגל כמה ק"מ מבית החולים, שם גרנו, עד לעיר רחובות. גם אם היינו עושים את המאמץ עוזבים את הלימודים והולכים לקנות לנו משהו טעים לאכול (הפיתות העיראקיות החמות שהיו אופים בתחנה המרכזית… טעמן עומד בפי עד היום) ההליכה משם ובחזרה שרפה את הקלוריות העודפות.

 

ברור לי שחוץ מהגבלת הקלוריות אני צריכה להפסיק לאכול בשעות הערב, ללכת ברגל מידי יום או יומיים, ומאחר ואני מבוגרת יותר בשלושים שנה מאז שלמדתי בבית חולים קפלן עדיף גם להתרחק מפיתות עיראקיות ולהסתפק בפריכיות אורז.

אחרי השוק של אתמול ארוחת הערב שלי הייתה מורכבת מיוגורט וממלפפונים – ממלא את הבטן בצורה מפתיעה – והיום בבוקר קמתי רעבה ונחושה, ובמקום מעדן חלב מתוק וכריכי ענק כמו שאני נוהגת לקחת לעבודה הסתפקתי בכריכי לחם דיאטטי של הג'ינג'י (שסובל מסכרת ומקפיד מאוד לאכול רק לחם בטעם קש) וקופסה מלאה ירקות חתוכים.

למודת ניסיון מר שתיתי המון מים כדי לא לסבול מכאב ראש, רצתי כמובן לעשות פיפי ללא הרף, והרגשתי מאוד נחושה ואמיצה, ואז התחיל יומן הצהרים בגלי צה"ל ויעל דן גילתה לי בשמחה שדווקא היום ה- 6.5 (כן, בדיוק היום) הוכרז כיום ללא דיאטה.

נו, מה תגידו על זה? דווקא היום עלי לחגוג את הגוף שלי כמו שהוא, בלי לענות אותו בדיאטות. איך העיתוי שלי?

ואימא שלי הייתה מוסיפה – ובצדק אני חוששת – שאם הייתי מתאמצת ומשקיעה בהשכלה שלי את מה שהשקעתי בדיאטות בטח הייתי היום פרופסור.