נאום האימא הפולניה

ללילי, ביתי יחידתי היקרה, הבת שילדתי אחרי חמישה טיפולי הפריית מבחנה ימלאו בסוף החודש עשרים אביבים. גם אחרי עשרים שנה אני לא מפסיקה להיות נדהמת מעצם קיומה בעולם ועוד יותר מכך שהיא יצאה כזאת.

לא שאין לה חסרונות היא רחוקה מלהיות מושלמת, בעיקר מכעיסים אותי האיחורים שלה וחוסר היכולת שלה לעמוד בלוח זמנים, ירושה מאבא. את חוסר ההבנה שלה במתמטיקה אני יודעת שהיא ירשה ממני ולכן אין לי טענות, זה גנטי, אבל חוץ מהדברים הקטנים הללו היא באמת עלמה מקסימה, מלאת רצון טוב, גדושה בערכים נעלים, שופעת חן וחסד וטוב לב, ובניגוד אל הוריה השחוקים והנרגנים היא גם בעלת חוש הומור רענן ונעים, ולאחרונה גם התחילה לגלות את קסמי הקריאה, מה שבאמת משמח את ליבי.

היא אמנם לא גבוהה במיוחד, שוב אשמת הגנטיקה, אבל בניגוד אלי ואל הג'ינג'י היא חיננית ביותר, חטובה, כחולת עיניים ובעל טעם טוב וחוש מידה. מרגע שנולדה השפענו עליה מכל טוב, היא מעולם לא ידעה מחסור וזו כנראה הסיבה שמשוך עליה חוט של צניעות והסתפקות במועט שעומד בניגוד מזעזע להתנהגות של בני נוער אחרים בגילה, ובעיקר של שני אחיה הצעירים שגם אם נתחיל להדפיס כסף הם לא יבואו על סיפוקם וימשיכו לדרוש ולהתאוות לעוד ועוד דברים, מבגדים וצעצועים, ועד מכשירים יקרים ומיותרים, וגם סתם כסף שמבוזבז על בילויים ופינוקים.

דווקא בגלל התכונות הנלבבות הללו אני חרדה לה מאוד מאוד. היא בדיוק מסוג הנשים הצעירות שנופלות טרף לבעלים ולבוסים נצלנים מהסוג הרווח כל כך במקומותינו.

לא די בכך שבצבא היא מתעקשת להיות קרבית ולהתיש את גופה במשימות שאפילו גברים מתקשים לעמוד בהן, לצערי היא מתכננת להמשיך בפעילות שלה בנוער העובד והלומד גם אחרי הצבא, וטרם התחילה לתכנן ברצינות את עתידה. אני חוששת מאוד שכמוני גם היא תקריב בלי מחשבה את עתידה, נעוריה ומרצה ויום אחד תתעורר והנה היא מעל ארבעים, פחות יפה, פחות חזקה ונמרצת, ועדיין מרוויחה משכורת מינימום, כל עולמה הוא הבית ומקום העבודה, ואף אחד מבני משפחתה ומכריה לא מעריך את קורבנה ומה שיותר גרוע – אין לה שום עתיד טוב לצפות לו.

ילדות טובות ונוחות לרצות כמותה הן בדיוק הפראייריות שמתחתנות עם הטיפוסים המפונקים (מין הסתם באשמת האימהות שלהן) האלו שדורשים מהאישה גם להביא משכורת דשנה הביתה וגם לנהל בית מתוקתק בדיוק כמו שעשו האימהות שלהם. מאוהבות ותמימות הן מוותרות על קריירה, לימודים,  וסתם תפנוקים ובלי לחשוב קצת על עצמן הן מקריבות את עתידן למען המשפחה כדי שאחרי עשרים שנות ויתורים והסתפקות במועט הוד מעלתו (שבחיים לא טרח לרחוץ כוס וחושב שמגיע לו צל"ש אם הוריד את הזבל פעם ביובל) יתלונן שהן נעשו עקרות בית שמנות ומשעממות ויבגוד בהן עם צעירות מהן, שגם אותן הוא ישפיט בבוא זמנן וינקז מהן את הכוחות ושמחת החיים.

היא מסוג הנשים שיעבדו בנאמנות ובלי לדרוש תמורה הולמת אצל בוס נצלן וקמצן, לא יעשו חשבון לשעות נוספות ויקבלו בהכנעה את פיטוריהן כדי לפנות מקום לעובדת צעירה וטיפשה מהן. היא בדיוק מסוג העובדות שמפטרים אותן כל שנה מחדש כדי לא לתת להן קביעות, והן לא ימחו כשהבוס המתועב שלהן יראה רק הטעויות שלהן, ולא את המאמץ וההישגים, ומעולם לא יבזבז אנרגיה על שבחים, רק על נזיפות. בבית הוא בטח מתנהג באותו אופן אל אשתו, אלא אם כן נפל ברשתה של מרשעת חצופה שלא חוששת לעמוד על זכויותיה ולהשפיט אותו כראוי לו. כמה חבל שעד שהיא תבין שעדיף להיות מרשעת מאשר אסקופה נדרסת כבר יהיה מאוחר מידי.

היא מסוג האימהות שיעשו הכול בשביל הילד, יקריבו ויוותרו בלי היסוג עד שיהפכו אותו לחתיכת מפונק חסר התחשבות שגם בגיל עשרים לא ידע להכין לעצמו ארוחה קלה, ויחשוב קודם על עצמו, תפנוקיו וכרסו במקום על שלומה של אימא שנזכרים בקיומה רק כשצריכים כסף או הסעה.

יום אחד היא תגלה שלא כולם אוהבים אותה כמו אבא ואימא, סבא וסבתא, שיש אנשים רעים ונצלנים בעולם שרק מחפשים פראייריות כמוה לנצל אותן ולרמוס אותן לתועלתם, ואני כל כך פוחדת שעד שזה יקרה היא תבזבז עליהם יותר מידי מזמנה וממרצה ולעולם לא תוכל להחזיר לעצמה את הזמן האבוד.

 

ואלתרמן – שגם הוא היה חרא של בעל, וכנראה שגם לא בן ממש מוצלח – אמר את זה יותר טוב ממני.

 

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.