אכזבות מלא חופניים

בדרך כלל אני לא אוהבת לכתוב לפי הנושא החם, אבל איך יכולה פולניה מדופלמת כמוני להתעלם מהזמנה כל כך מפתה ולא להתלונן ולפרט את אכזבותיה מהעולם?


אין מצב.


אני בגיל שלושים שנה  


על סלע בטיילת ישבתי, והתאכזבתי והתאכזבתי


 


כמו כל אדם שהגיע לגילי המתקדם – ובפרט אם הוא מהעדה שלי ועוד ממין נקבה – צברתי מלא חופניים אכזבות.


את חלקן כבר הספקתי לפרט בבלוג הזה, וגם בקודם – הזיכרון הראשון שלי הוא סוג של אכזבה, וגם יום ההולדת החמישים שלי היה אכזבה נוראית שלא כאן המקום לפרטה.


מי שמתעניין יכול לפנות לרשימת הלינקים בצד הבלוג. זה בסדר, אני לא אתאכזב אם לא תקראו בהם, אני רגילה לזה שמתעלמים ממני, עזבו, לא צריך… אני אשב לי בשקט, בחושך, כמו שנהוג לעשות אצלנו, ואתמרמר חרש במבטא פולני.


 אני בגיל שנתיים - כשעוד היה לי פוטנציאל


צורבת בת שנתיים, עוד לא יודעת מה זה אכזבה


 


אני כבר מתארת לעצמי את האש והגופרית שישפכו קוראי על ראשי שבע האכזבות אם אטעה ואפרט להם את שלל האכזבות שצברתי בימי חיי  – הגברים דמויי הבבונים, החמות המציקה והמרירה, הבוס המתעלק, קרובי המשפחה המנדנדים, הבעל שנועד מששת ימי בראשית לאכזב אותי (והוא ממלא את תפקידו בנאמנות), שלא לדבר על ילדי, משוש חיי, תפוח עיני והסיבה לקיומי שמצליחים לאכזב אותי, כל אחד לחוד, לפחות פעמיים ביום.


 


תקצר היריעה לפרט את משא אכזבותיי מהעולם האכזר והקר, אבל מאחר ובפוסט אכזבות מדובר החלטתי לאכזב למפרע את כל המתלוננים והטוענים כנגדי שאני פולנייה מאוכזבת מטבע בריאתי ולא לכתוב כמצופה ממני על מה שעוללו לי אחרים אלא על האכזבה שלי מעצמי.


כן, גם זה קרה, אכזבתי את עצמי כמה וכמה פעמים, וזו הייתה אכזבה מרה במיוחד כי לא יכולתי להאשים בה אף אחד חוץ מאשר את עצמי.


הפעם הראשונה והמרה מכולן הייתה כשלא הצלחתי להיכנס בקלות להיריון. עד אז נהניתי מבריאות מושלמת,  ידעתי שאני אולי לא כל כך חכמה, או יפה, אבל לפחות אני בריאה כמו סוס, והנה, אחרי שנישאתי במזל טוב, ניכשלתי בתפקידי הבסיסי ולא הריתי.


ניסינו וניסינו וזה פשוט לא הלך. רק אחרי שעשו לי לפרוסקופיה בבית חולים התברר למרבה התדהמה שהחצוצרות שלי חסומות. הייתי אז רק בת 27 ובתקופה ההיא עוד לא המציאו את הפריות המבחנה וכשהרופא בא ובישר לי – בחוסר רגישות מזעזע – עד כמה קטנים סיכויי להפוך לאם הדבר הראשון שחשתי היה אכזבה איומה מעצמי.


הייתי צעירה מכדי לדאוג בגלל ילדים, בעיקר חשתי פגועה מהבגידה של גופי שעד לאותו יום לא אכזב אותי אף פעם, הרגשתי פגומה וחסרה ומאוד מאוכזבת שאני לא מסוגלת לעשות משהו שכל חתולת רחוב מצליחה לבצע. וחוץ מזה חרה לי מאוד כשחשבתי על כל המאמצים שעשיתי בזמנו כדי לא להרות.


זעמתי על שהלעטתי את עצמי במשך כמה שנים בכדורים נגד היריון. בזבזתי עליהם כסף רב והתרוצצתי לשווא בבתי מרקחת כדי לרכוש אותם בזמן, חרדה לא לפספס אף יום, והנה עכשיו מתברר שהכול היה לשווא.


 


מאז שנודע לי שהחצוצרות שלי חסומות ועד שזכיתי לשמוע שאני הרה עברו ארבע שנים רצופות התרוצצויות מייגעות בבתי חולים ובמרפאות. כיום אני נחרדת כשאני חושבת איזה סיכונים לקחתי על עצמי כדי להפוך לאם  – הניתוחים, התרופות, האשפוזים, הזמן, הכסף והאנרגיות שהשקעתי עד שזכיתי ללדת …


רק היום אני מרשה לעצמי להודות שכל המאמצים שהשקעתי לא נבעו מתשוקה אדירה להיות אם – אני אימא די גרועה ולא ממש משקיענית (אימא חורקת כמו שמכנה אותי אימי בצחוק, אם כי יש להודות די בצדק) – אלא מתוך רצון לתקן את הפגם הזה, להתגבר על האכזבה שגרם לי גופי ובעיקר  להסב נחת להורי שכל כך רצו נכד.


כל חיי חשתי שאני מאכזבת אותם ושאף פעם לא הצדקתי את הקורבן שהם הקריבו כי נולדתי מוקדם מידי ודי הרסתי להם את התוכניות בחיים.


אני יודעת, זו לא אשמתי שאימא שלי הרתה אותי בטעות בגיל שמונה עשרה ובגלל ההיריון הזה הם נישאו כל כך צעירים, ובכל זאת כל פעם שאבא ציין במרירות שאם הוא היה מספיק לסיים את לימודיו בטכניון בפולין לפני שנישא והיה מגיע לארץ עם תעודת מהנדס ולא הנדסאי הוא היה מרוויח יותר כסף ומצבנו הכלכלי היה טוב יותר חשתי שזו אשמתי.


כילדה הייתי חמודה ומבטיחה, אבל בהמשך התברר למרבה הצער שאני בעלת פוטנציאל לא ממומש, תלמידה עצלנית וחסרת אמביציה. גדלתי להיות עלמה חסרת חן ושמנמנה, אחת שמעדיפה לשקוע בקריאת ספרים ולא בלימודים שהיו כל כך חשובים להורי, ילדה בסדר כזו, אבל לא ממש מבריקה או מיוחדת.


תמיד היו לי נקיפות מצפון על האכזבה שהסבתי להם –  לא רק שיצאה להם בת לא ממש יפה, די בינונית, לא מצטיינת בשום דבר במיוחד, סתם שמנמונת משעממת חסרת שאיפות ולא אקדמאית שהלכה והתחתנה עם איזה ג'ינג'י רומני אחד שהם לא ממש התפעלו ממנו אז גם נכדים אני לא יכולה לספק?


משא האכזבה שהוטל על כתפי הדלות היה כבד מנשוא, זו הסיבה שהלכתי ועשיתי את הניתוח הקשה, המסוכן, הממושך והמיותר הזה של פתיחת החצוצרות שלא צלח לצערי, ואחר כך המשכתי לבזבז זמן כסף וכוחות נפש בהפריות מבחנה, ולא התקררה דעתי עד שלא ילדתי (דווקא די בקלות) את לילי, הנכדה המושלמת – תינוקת בלונדינית, חמודה, כחולת עיניים ומקסימונת מכל הבחינות.


זה שגם לילי התינוקת גדלה לנכדה שמאכזבת אותם והיא דומה יותר לי מאשר להם וכמוני גם היא חסרת שאיפות, ותלמידה איומה, בעיקר במתמטיקה, ודי בטלנית באופן כללי זו כבר אכזבה מסוג אחר שגם היא קצת באשמתי, אבל בואו נשאיר עוד קצת אכזבות לפוסט אחר.


אימא חורקת 


 אימא חורקת על רקע התבור עם צץרץ הקטן שסובל את חריקותיה בדממה

26 תגובות בנושא “אכזבות מלא חופניים

  1. כתבת על נושא כל כך רציני , אבל רואים שאת מחייכת בזויות פיך  ( מקוה שאינני טועה…) ויש לך להתגאות בהרבה דברים , הילדים החדשים שלכם , כשרון הכתיבה וודאי עוד דברים שהם ההפך ממאכזבים>:D<

    אהבתי

    1. ואני באמת אוהבת מאוד לכתוב וגם שולחת את ידי בכתיבת סיפורים, אבל הגעתי לתחום הזה מאוחר מידי , ולצערי יש בחיי נושאים שאני מרגישה שהייתי יכולה להצליח יותר אם הייתי פחות עצלנית ויותר נחושה.

      אהבתי

  2. מה קרה לכן? זה נושא חם מעולה כל הכבוד לטליק שיודע לאתר כאלה כשרונות בקרבנו.

    לי יש הרגשה שאת אמא מעולה- דווקא בגלל שאת חורקת, אנושית ולא מנסה להראות שאת יודעת הכל.

    אהבתי

    1. אני ממש לא יודעת הכל… די מעט בעצם ובכלל לא מנסה להרשים אף אחד 😕
      אני גם מסרבת להיות שוטר על ומפקחת, מעייף מידי ואף פעם לא יעיל. יש לי את החיים שלי לחיות ושהם יחיו את חייהם.
      התרומה שלי לילדים היא לתת להם לדעת שאני תמיד נמצאת בסביבה, אם צריכים אותי, ורוב הזמן אני מתאפקת לא להגיד – אמרתי לך- גם אם זה בוער לי בפה.
      נקווה שזה מספיק ושהם יבואו לבקר מידי פעם בבית האבות 😛

      אהבתי

  3. חשבתי על זה שלא כל זוג ואפילו זוגות שמתקשים להרות היו מסוגלים לאמץ שני ילדים כמו שאתם עשיתם. את כותבת באופן ישיר והכנות שלך זה באמת אחד מהדברים המקסימים בכתיבה שלך. כנות כואבת לפעמים.
    אני חושבת שזה מאד אנושי לאכזב את עצמך לפעמים.

    אהבתי

    1. אני באמת תוהה לפעמים מה הטירוף הזה שגרם לנו לאמץ?
      😮
      כיום אני יודעת שפשוט לא הבנתי למה אני נכנסת ואולי עדיף ככה אם כי מצד שני אני חוששת לפעמים שאולי רק הזקתי להם?
      מוקדם מידי לענות על השאלה הזו ובכלל אין בחיים שחור ולבן, הכל אפרפר כזה ותלוי במצב הרוח…
      או שאולי זאת רק אני?

      אהבתי

      1. בטוח לא הזקתם להם יותר משהוריהם הביולוגים היו מזיקים להם לו נשארו בחזקתם.
        הורים עושים טעויות ובטח גם אתם עשיתם. יכול להיות שהטעויות גם מחשלות את האישיות שלהם.
        נראה לי שההחלטות הכי טובות מתקבלות מתוך קפיצה למים וחוסר ידיעה. כשיודעים מדי פוחדים לנסות. מה לעשות, לחיות פירושו גם להתנסות וגם לטעות.

        אהבתי

  4. חייך לא שונים בהרבה מחיים של אחרים , ההבדל היחיד הוא שאת כותבת על כך בגילוי לב ובכנות
    למי אין מחשבה שניה שחייו יכלו להתנהל אחרת לו….
    למי אין אכזבה מפוטנציאל שלא התממש?
    ממליצה לך לקרוא את הספר "בריחה" של אליס מונרו
    ולסיום: בתוך ים הבלוגים , הבלוג שלך הוא היחיד ששמור לי במועדפים ואני מתעדכנת בו בקביעות ……

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s