להיות אישה

היום יום האישה הבינלאומי. כבר הרבה זמן מתחשק לי להגיד מה זה אומר בשבילי להיות אישה ונדמה לי שהיום זה זמן טוב להעלות בבלוג את הנושא הזה.

אבל ראשית תזכורת – אני כותבת רק על עצמי, על הרגשות שלי שמבוססים על החוויות הפרטיות שלי. מי שחושב שאני טועה, זו זכותו, אבל אין טעם לבוא אלי בטענות ולהתווכח איתי, רק על עצמי לספר ידעתי וככה זה.

 

בשבילי להיות אישה זה אומר קודם כל לפחד. להיות תמיד מודעת לזה שמול גברים את בעמדת נחיתות – את תמיד קטנה יותר, חלשה יותר, חשובה פחות. בעולם הגברי אם את מנסה להיות אסרטיבית ותקיפה את קלפטע ומרשעת ובטח לסבית לא מסופקת, ואם את נחמדה ומתוקה דורסים אותך ושולחים אותך להכין קפה ולשטוף כלים ולא מניחים לך לגמור משפט.  

אישה בעולם של גברים תמיד תהיה בעלת הקול החלש יותר שלא נשמע עד שהיא לא צועקת. וכשהיא מנסה לצעוק, ולקטוע אותם – כמו שהם עושים לה בלי לחשוב על זה בכלל – הם מיד יגידו בבוז שאת מגזימה והיסטרית, ויעירו ולא תמיד בלחש שאת בטח צריכה לקבל עוד מעט וסת ולכן את עצבנית.

 

בשבילי להיות אישה זה להיות תמיד מושא לבדיחות מרושעות שאם לא תצחקי מהן את כלבה חסרת חוש הומור, ואם תתרגזי ותמחי את סתם מרשעת רגזנית, וככל שאת מתבגרת, שלא להגיד מזדקנת, הבדיחות מרושעות ונבזיות יותר.

 

להיות אישה זה להרגיש תמיד פחות חשובה, פחות משמעותית, פחות נחשבת, זו שתמיד מרוויחה פחות למרות שהיא עובדת בדרך כלל בשתי עבודות (גם בבית וגם בחוץ) ובכל זאת דורשים ממנה יותר, מקפידים עליה יותר, מבקרים אותה בחומרה יתרה, שמים לב לכל ק"ג עודף, קמט, או שער לבן ואף פעם לא עושים לה הנחות כי אישה תמיד צריכה להתאמץ יותר.

חושבים שאני מגזימה?

תלכו לאספת הורים, מי הרוב שם? אימהות.

תלכו לרופאי ילדים, מי מביא בדרך כלל את הילד החולה ומפסיד ימי עבודה?

אימהות.

תלכו לפסיכולוגים, מי זה שאשם תמיד? אימא, כמובן. ולא משנה מה היא תעשה היא תמיד תצא אשמה – היא ישבה בבית וטיפלה יותר מידי, אשמה! היא עבדה מחוץ לבית ולא טיגנה את השניצלים במו ידיה, אשמה!

לא חשוב מה ואיך אימא תמיד עשתה יותר מידי מזה, ופחות מידי מההוא, בכל מצב היא אף פעם לא הצליחה להיות האימא האידיאלית מהאגדות, עובדה שבגללה אבא היה תמיד כועס, אלים, שתקן, מרביץ, מתעלם או בכלל לא היה. תבחרו מה שתרצו, לא משנה, בכל מקרה זו תמיד אשמת אימא.

 

לא מאמינים תשאלו את בעלי. כל פעם שהילדים לא מתנהגים כמו שצריך, לדעתו, ברור שזה בגלל החינוך הלקוי שלי. ובכל פעם שאני מרימה את הקול וכועסת הוא מתרתח כי מה פתאום שאני אכעס? הוא לא סובל צעקות, אסור לצעוק אצלנו, אלא אם כן זה הוא שצועק כמובן.

ובכלל, הג'ינג'י בטוח שהוא פמיניסט נאור, אצלנו יש שוויון זכויות מלא, הוא עומד על זה בתוקף, מה זו אשמתו שהוא לא יודע לבשל, לא יודע להפעיל את המדיח ואין לו מושג איפה מכונת הכביסה? זה לא משנה, בעקרון הוא פמיניסט דגול מה זה חשוב שהוא תמיד לוקח לי את ההגה ואף פעם לא מניח לי לנהוג במכונית כשהוא נמצא בתוכה? הרי ידוע שנשים לא יודעות לנהוג, לא מאמינים, שבו לידו במכונית ותראו איך כל פעם שמישהו עושה טעות בנהיגה הוא מיד מעיר שזו בטח נהגת ונדהם עד עמקי נשמתו לגלות שלפעמים יש גם נהגים גרועים, זו בטח האישה שישבה לידו הסיחה את דעתו עם הפטפוט והניג'וס שלה.

 

התחלתי להתמרמר על האפליה בין נשים לגברים עוד כשהייתי ילדה ונדרשתי לעזור בבית ובמטבח בעוד שלאחי היה פטור. כמובן שהתרגזתי מאוד ולא קניתי את התירוץ שהוא לא עוזר כי הוא צעיר ממני בשנתיים. עובדה שצדקתי וגם בהמשך, כשהוא כבר גדל והיה גבוה ממני הוא לא נדרש לעזור בתירוץ האידיוטי שהוא לא יודע איך לרחוץ כלים, לשטוף רצפה ולתלות כביסה.

בטח שהוא לא יודע, כי אף פעם לא לימדו אותו!

לפחות כיום אשתו – שהיא אמריקאית במוצאה – לא מוכנה לקבל את השטויות האלו ודורשת ממנו להשתתף בעבודות הבית בדיוק כמוה.

 

מגיל צעיר מאוד שמתי לב למוסר הכפול שדרש מנשים להיות גם צנועות וחסודות, וגם להיראות סקסיות. להיראות מפתות, אבל לא להתנהג ככה כי אז הן מופקרות וזונות ועושות בושות.

מאז ומתמיד הרגשתי שאין צדק בעולם ושנשים צריכות תמיד להתאמץ כפליים. אף פעם לא הבנתי למה אישה אמורה לשמור על גזרה חטובה, להקפיד על הופעתה, להיראות תמיד צעירה ורעננה ומטופחת, להיות סבלנית ונעימת הליכות ותוך כדי כך גם להיות אחראית על בית נקי ומסודר, שפע אוכל טעים תוצרת בית, ילדים מחונכים ובעל מרוצה.

אולי כיום זה לא ככה, אבל אני עוד מהדור שבו נשים התפארו שאפשר לאכול אצלן מהרצפה ושהן מכינות הכול לבד. לא הבנתי למה אחרי שאותן נשות חיל גמרו לטפח את ביתן, להכין אוכל, לנקות, לכבס, לגהץ ולסדר, הן גם היו אמורות להיות מטופחות ויפות, נעימות סבר וסבלניות בעוד שגבר יצא ידי חובתו כל זמן שהביא משכורת הביתה, ואם הוא גם הואיל לשטוף כלים פעם בחודש ולהביא פרחים כל יום שישי הוא נחשב לחסיד אומות העולם.

 

לצערי בנות הדור שלי, ואני חושדת שגם הצעירות ממני, כבר נדרשו בתוקף לטפח קריירה, או לפחות לעזור בפרנסת הבית, אבל משום מה המשיכו לשאת בעול הבית ודרשו מעצמן שהרצפות יהיו תמיד נקיות, המקרר מלא אוכל והתישו את עצמן בטיפוח הבעל והילדים ותמיד הרגישו שאין להם די זמן וכוח והן לא אימהות מספיק טובות ולא עקרות בית משקיעות.

 

ומה אמרו הגברים, רציתן פמיניזם? תקבלו, בבקשה, אבל אחרי שתגמרו להיות פמיניסטיות בחוץ אל תשכחו שיש המון עבודה בבית, ואם יש לכן מזל ותהיו נחמדות ותבקשו יפה הבעל יעזור לכן.

שימו לב אתן אף פעם לא תעזרו לו, זה הוא שתמיד יעזור לכן וימתין להוראות שלכן, הוראות שאותן ימלא, או לא, לפי החשק והכוח שלו. ועכשיו יקפצו כל הגברים הבשלנים ויספרו שהם עושים הכול בבית ומכינים אוכל, יפה מאוד מצידכם, אתם באמת דואגים כל יום להכין ארוחה ולזכור מי אוהב מה? כל יום כולל שבתות וימי כיפור באמת? ומי מנקה אחרי שאתם גורמים להיות יצירתיים במטבח?

 

אני כבר רואה בעיני רוחי את כל הקוראים והקוראות הצעירים שלי מוחים שאצלם זה לא ככה אצלם גם הגבר וגם האישה עושים הכול, אולי זה נכון בבית שלכם, ברכותיי, אבל אני מדברת על עצמי, זוכרים?

אצלי כל דיבור על זכויות האישה והפמיניזם נגמר בויכוח קטנוני על כיור מלא כלים, או מדיח שצריך לרוקן.

אצל הנשים שאני מכירה ובבתים שאני מבקרת בהם אלו תמיד נשים שמוותרות, שלא רוצות להתווכח ולריב, שמרגישות שהטיפול בבית הוא חובתן גם אם הן עובדות בחוץ ושהן צריכות להגיד לבעל תודה אם הוא עוזר, ולשתוק אם לא, למרות שהוא מלכלך בדיוק כמותן, אם לא יותר, ובטח שאוכל יותר, כי אנחנו הרי תמיד בדיאטה מפני שנשים תמיד בטוחות שהן צריכות לרזות ותמיד מתאמצות להידחס לבגדים צרים וקטנים שעוצבו בשביל נערות ולא בשביל נשים אמיתיות.

 

אני נזכרת איך במשך עשורים שלמים מחיי בזבזתי זמן, כסף ואנרגיות בניסיון להתאים את עצמי לאיזה אידיאל בלתי ממומש, משוכנעת שאישה חייבת להיות מטופחת ויפה תמיד, למה בעצם? כמה מאמץ וסבל אנחנו עוברות, ובשביל מה בעצם?

אני כותבת את המילים הללו וכועסת על עצמי שאני חשה צורך להתנצל שאני נשמעת קטנונית וממורמרת, למה זה ככה? למה יש פה בלוגים שלמים שמוקדשים לביזוי נשים, להפיכתן לאובייקט מין להנאת גברים והם זוכים לתגובות והערצה בעוד שכל מי שזה לא מוצא כן בעיניה מיד חשודה כלסבית מכוערת עם שפם ורגליים שעירות?

החוויה שלי כאישה זה להרגיש תמיד לא צודקת, חסרת חוש הומור, קוטרית שלא מבינה בדיחה שתמיד היא על חשבונה ונועדה לבזות ולהשפיל אותה.

וחלילה שאת תצחקי חזרה על גברים, אסור, חס וחלילה, את לא יודעת שיש להם אגו נורא שביר והם נורא רגישים?

 

אני מקווה שכיום המצב טוב יותר, שבנות צעירות לא עוברות את מה שאני עברתי בצבא – השפלה והטרדה מינית ויותר מכך – וזה התחיל כל כך מוקדם, עוד כשהייתי ילדה מתבגרת והבנים הרשו לעצמם להעיר הערות מביכות ולמשוך ברצועת החזייה הראשונה שלי.

אני נזכרת איך התביישתי להתלונן, הסמקתי והסתרתי את הדמעות כשהם צחקו.

נורא הרגיז אותי כשגיליתי שכל הטבלים הקטנים האלה שלמדו איתי ותמיד הייתי חכמה וחזקה מהם צמחו פתאום לגובה. הם לא החכימו, אולי ההפך, אבל פתאום, בגיל מסוים, הם נעשו חזקים ממני (כי ככה קבע הטבע, שגברים חזקים וגבוהים מנשים) ולכן הם הרשו לעצמם ללעוג, להטריד, להפחיד… איזה אישה לא חשה את הפחד הזה כשהיא לבד וחבורת גברים קולנית באה מולה, נועצים עיניים לפעמים משמיעים הערות, מפחידים בעצם הנוכחות שלהם, בפוטנציאל האלימות שטבוע בהם.

 

בשבילי להיות אישה זה קודם כל לפחד, לדעת שאת פגיעה יותר, שאת חלשה יותר, שתמיד יאשימו קודם כל אותך, יחשדו בך, יגידו שאת זו שלא הייתה צריכה ללכת עם מכנסים הדוקים, לשים אודם כל כך בוהק, להבליט את החזה או התחת או מה שלא יהיה, אבל אם תוותרי על האביזרים היקרים והמיותרים הללו ישר יטענו שאת מוזנחת, שאת לא משקיעה, שחובתה של כל אישה להיראות אסתטית ונעימה לעין, ואולי תעשי דיאטה והתעמלות, ומתי תלכי למספרה? הרי חס וחלילה שתראי בגילך האמיתי.

ולי נמאס, כל כך נמאס להתאמץ כל הזמן, לא מוכנה להרוס את הגב עם עקבים, שונאת לצבוע את השיער, לבזבז זמן וכסף על בגדים ואיפור, לחשוב כל הזמן על איך אני נראית, להתאמץ לרצות כל הזמן גברים (שמפחידים אותי ושאני בכלל לא רוצה בתשומת הלב ובמחמאות המאוסות שלהם), ולדעת שאף פעם זה לא יהיה מספיק, תמיד יהיו צעירות, רזות, מטופחות ויפות ממני.

ואם אני כבר בשוונג אז אני מצהירה בזאת שלמרות שאני אישה אני שונאת מקרב ליבי לבשל, לנקות ולהיות עקרת בית. אף פעם לא אהבתי את העבודה הסיזיפית הזאת ואחרי שעשיתי אותה שלושים שנה אני ממש שונאת אותה.

כן, כמו כל אחד גם אני אוהבת שהבית מסודר ונקי, ויש אוכל חם וטרי, אבל אני לא אוהבת להתעסק עם זה ולהיות זו שתמיד באים אליה בטענות כשאין מה לאכול או שנגמר החלב או שאין ניר טואלט ועל הדרך תדעו שגם להיות רגישה, מבינה, מטפחת ורכה אני שונאת, ושנמאס לי, ממש נמאס לי להיות אישה.