הספרים ואני (חלק ב')

הפוסט הקודם פתח לי את הזיכרון, פתאום נשטפתי בזיכרונות על כל עשרות הרגעים בחיי שספרים הופיעו בהם, בעיקר כנחמה לכל מיני דברים לא נעימים ומשונים שקרו לי, וכשמגיעים לגילי מספיקים לצבור המון רגעים, חלק טובים וחלק לא כל כך.


אני אכתוב את חלקם כדי שיום אחד, כשאהיה ממש קשישה וסנילית, אוכל לקרוא שוב ולהיזכר.


כשהייתי בת שתים עשרה בערך מקום העבודה של אבא שלי סידר לילדי העובדים קייטנה ברמת יוחנן, קייטנה עם שינה מחוץ לבית.


הורי התכוונו רק לטובה (ואולי גם רצו קצת זמן איכות לעצמם בלי הילדים?) אבל בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי מחוץ לבית במקום זר ולא אצל קרובי משפחה ולא אהבתי את זה למרות שהקייטנה הייתה מאוד נחמדה עם שפע אוכל ופעילות לילדים. לא הייתי לבד, גם אחי הצעיר היה איתי, ובכל זאת הייתי אכולת געגועים הביתה ושנאתי כל רגע.


בביקור שביקרו אותי ההורים הם הביאו לי לקייטנה ספרים חדשים שקנו לי -פינוק נדיר מאוד בתקופה ההיא – ועד היום אני זוכרת כמה הופתעתי ושמחתי ואיך שקעתי בעלילת ספרי הריגול של לן דייטון (אבא קנה ספרים לטעמו בלי לחשוב שהספר הזה לא מתאים כלל לילדה מתבגרת) שהצליחו להשכיח ממני את אוגוסט החם והלח בארץ ולהעביר אותי לאנגליה הקרירה והגשומה.


 


ובכלל מאוד אהבתי ספרים חדשים בעיקר בגלל הריח – אין ריח נפלא יותר מריחו של ספר חדש וטרי שאתה הראשון שזוכה לקרוא בו.


לשמחתי הורי חתמו על מנוי לספרית 'עם עובד' וקיבלו כל זמן מה ספר חדש בדואר. אהבתי מאוד את הספרים ההם שהם היו בעלי פורמט קטן ונוח לנשיאה בתיק וחגגתי עם כל ספר חדש שקיבלתי מסניפה אותו באושר לפני שהתחלתי לקרוא בו.


והיו גם הספרים הישנים שגם להם היה חן מיוחד ואופי משלהם. בלשתי בעונג אחרי הסימנים שכל אחד מהקוראים הקודמים השאיר בהם – קיפול, סימן, או אפילו הערות בכתב יד בשולי הספר.


אני כבר לא זוכרת איך, אבל באופן כלשהו התגלגלו אלינו כמה ספרים מאוד ישנים של 'עם עובד' שקראתי בשקיקה. זכור לי בעונג הספר 'מסעותיי עם דודתי' של גרהם גרין שאהבתי מאוד וגם את הציור המקסים – שרטוט של פני אישה – אהבתי כל כך עד שצילמתי אותו כחלק מתרגיל שעשיתי בבית הספר התיכון. למדתי במגמת צילום והיינו אמורים לצלם משהו בשחור לבן ואני מיד בחרתי בעטיפת הספר ההוא.


בספר הישן האיור היה שחור לבן


כילדה די צעירה אני זוכרת שקראתי את הספר 'צייד בודד הוא הלב' והוא הרשים אותי מאוד למרות שלא הכול הבנתי ותוך כדי קריאה הבטחתי לעצמי לחזור אליו שוב כשאהיה גדולה יותר וכך עשיתי. עד היום אני זוכרת איך ישבתי בסוכה שהקמנו במאמץ משפחתי משותף (פעם ראשונה ואחרונה שעשינו דבר כזה) הייתי אז אולי בכתה ו' וקראתי בו בפעם הרביעית לפחות ופתאום התחיל לרדת גשם – נדיר בעונה ההיא – הרטיב אותי ואת הסכך והרס את קישוטי הסוכה.


אני זוכרת שיום אחד ראיתי בטלוויזיה, נדמה לי שהיא הייתה אז רק בשחור לבן ורק עם ערוץ אחד כמובן, את האופרה 'כרמן' של ביזה וכמה שמחתי להבין שהאופרה הנפלאה הזו מבוססת על ספר שקראתי מזמן – 'כרמן' של פרוספר מרימה שהופיע בזמנו בהוצאת 'תרמיל' – ספרים קטנים ודקים מאוד שאפשר היה לשמור בכיס. גם את הספר הזה שהלהיב אותי מאוד בילדותי (נדמה לי שילדה בת עשר לא אמורה לקרוא ספרים כאלו) קראתי המון פעמים, חוזרת אליו שוב ושוב כאל חבר ותיק וכל פעם מבינה אותו קצת אחרת.


 


במשך שנים היינו, אני ואחי הצעיר נשלחים כל חופש לסבתא בנתניה. די השתעממנו שם, בעיקר בחופשת חנוכה כשאי אפשר היה ללכת לים. למזלי היה לסבתא ארון ספרים, מצומצם מאוד, אבל זה לא הרתיע אותי, וכל חופש הייתי מפשפשת בו ושבה וקוראת את עלילות יד הנפץ ווינטו בספר עתיק עם כריכה ירוקה מתפוררת, ומעיינת שוב ושוב בספר מצהיב שבו פירט חוקר חרקים צרפתי את מחקריו על פרפרים, עשים וחיפושיות זבל.


זה לא היה ספר עם עלילה, ובחיי היום יום פחדתי מכל מיני רמשים, אבל האיורים לספר היו מקסימים, ומשום מה הוא התחבב עלי מאוד. בעיקר אני זוכרת תיאור של ניסוי שעשה אותו חוקר כדי לברר אם צרעה מסוימת ניחנה ביכולת שמיעה. הוא הביא מאי שם תותח גדול וירה בו ליד הקן שלה. הצרעות לא התרשמו כלל והמשיכו בעיסוקיהן ומכאן הוא הסיק שהן לא מסוגלות לשמוע.


 וזה הספר!


"בשלהי הקיץ הובא אורי לקבורה…." זה קרה בחופש הגדול שבין כתה ח' להתחלת התיכון. (אני עוד שייכת לדור שלא ידע את חטיבת הביניים ואחרי שגמרנו את היסודי שהסתיים בכיתה ח' ובשאלון הסקר האימתני עלינו ישר לתיכון). משום מה החליט אבא שלי שכתב היד שלי פשוט איום ונורא ועלי להתאמן בכתיבה תמה, ולכן הוא גזר עלי – בפרץ של חינוכיות מפתיעה שקפצה עליו – לשבת כל בוקר בחופש שבין סיום היסודי לתיכון ולהעתיק קטעים מספר. "לא חשוב איזה." אמר בנדיבות, "מה שתרצי, רק שתתאמני בכתיבה כדי שהמורים בתיכון יוכלו לקרוא את המבחנים שלך."


בחרתי בחסמבה והעתקתי בדי עמל פרק שלם מאחד הספרונים הקטנים ההם עד שנמאס לי לגמרי ועזבתי את זה. למזלי גם לאבא שלי נמאס לבדוק את השיפור בכתב ידי וכל העניין נשכח חוץ מהמשפט הראשון שנותר חקוק בזיכרוני עד היום. לשפר את כתב ידי (שאגב, הוא לא כל כך נוראי) לא הצלחתי, אבל אז גיליתי שאם אני כותבת משהו הוא נשאר תקוע במוחי לתמיד. יעיל מאוד כשרוצים ללמוד למבחן, אם כי מטיל עומס בלתי נסבל על מפרקי יד ימין. איזה מזל שלימדתי את עצמי להקליד וכיום אני כמעט לא כותבת יותר כלום.


 


שירתי בחיל אוויר שירות די זוועתי (שלא פה המקום לספר עליו) ולמזלי היו לי ספרים שהבאתי איתי מהבית כדי לנחם אותי. קראתי הכול, כל מה שנפל לידי כולל ספרוני פטריק קים מטופשים עתירי נשים סקסיות שלבשו סליפים דקיקים שנקרעו ללא הרף, ורומנים רומנטיים שהעלילה שלהם נותרה תמיד אותה עלילה, רק שמות הגיבורות וצבע שערן השתנה, אבל הן תמיד היו דקיקות וענוגות ובתולות תמימות.


לקחתי איתי ספר גם לטיול לים המלח שמפקד הבסיס ארגן למען גף התחזוקה. באותו טיול קראתי את 'סיפורו של רחוב ביל' והידיד היחיד שהיה לי באותה תקופה (כיום אני מניחה שערן היה הומו, אבל מי ידע מה זה בכלל בתחילת שנות השבעים?) גילה לי, קצת ברשעות, שכולם אומרים עלי שאני מסתובבת כל הזמן עם ספר ביד במטרה לעשות רושם והמפקד שלי רוצה להעביר אותי לבסיס אחר.


כיום אני מבינה למה הייתי מסומנת אז כעוף מוזר ומטרה לנידוי חברתי ועד היום זכור לי עד כמה הדהים אותי הרעיון שאני אנסה בכלל לעשות רושם על מישהו ועוד עם ספרים? הרי כל מי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לתפוס אותי בלי ספר, ושהרושם שאני עושה, או לא, כלל לא מעסיק אותי. פתאום קלטתי שאני שם לגמרי לבד, אף אחד לא מכיר אותי ולא מעוניין להכיר אותי ולהבין מי אני. האנשים שחיו איתי בבסיס הזה לא באמת ראו אותי – התובנה המזעזעת הזו העלתה דמעות בעיני ומעולם לא חשתי כל כך בודדה כמו באותה תקופה.


עוד ספר שקראתי בתקופת הצבא היה 'כל החיים עוד לפניו' וזכור לי שפעם ביקשתי מבחור שחיזר אחרי שיכתוב לי כמה מילים על הספר כדי לראות את כתב ידו. הוא מילא את בקשתי וכנראה שכתב היטב כי הוא נעשה החבר שלי, החבר הראשון שלי… אחר כך עברתי לבסיס אחר והקשרים נותקו.


כל החיים עוד לפנינו - אילת 1976


לצערי גם הספר אבד לי במרוצת השנים, אבל את הסרט המבוסס על אותו ספר ראיתי בפעם הראשונה עם מי שהפך להיות בעלי. תוך כדי צפייה בסרט רבנו וכמעט נפרדנו, אבל בסוף חזרנו זה לזה, ואנחנו עדיין יחד, שלושים שנה אחר כך.


אחרי הצבא הייתה לי תקופה לא קלה שבה ניסיתי להחליט במשך שנה שלמה לאן אפנה ומה אעשה עם עצמי. באותה שנה נהגתי לבקר בביתו של ידיד שלי שגר לא רחוק ממני והיה מבוגר ממני בשנה שנתיים. כל פעם שהגעתי לחדרו דבר ראשון הייתי ניגשת למדף הספרים, שולפת את הספר 'המוקיון' של היינריך בל ומעיינת בו למרות שכבר קראתי אותו לא פעם. משום מה הספר הזה משך אותי בחבלי קסם ולא הצלחתי להתנתק ממנו עד שהחלטתי ללכת ללמוד בקורס טכנאות רנטגן. מה הקשר? אין לי מושג.



אני יכולה להמשיך בזה עוד ועוד ועוד אבל כתבתי כבר מספיק ודי. אסיים רק באזהרה לאימהות לעתיד שמתייעצות בספרי הדרכה לגידול תינוקות (כמו שגם אני עשיתי בזמן שהמתנתי ללידת ביתי הבכורה). קחו כל מה שכתוב שם בעירבון מוגבל ותזכרו שהילד שלכן הוא יחיד ומיוחד, ומאחר והוא טרם קרא את הספרים שאתן קראתן הוא עשוי בהחלט להפתיע אתכן ולעשות הכול ההפך.  


זה מה שקראתי בזמן ההריון כשהייתי בהיריון חרשתי על הספר הזה ורק אחרי הלידה גיליתי שלא הכל כתוב בספרים. יש דברים שצריך לחוות ישר מהחיים, בלי התיווך שלהם.

15 תגובות בנושא “הספרים ואני (חלק ב')

  1. אנו מאותו דור ככה שנעים לי לקרוא ולהיזכר בכל מיני דברים..(הסקר?! מי יודע עליו, למרות שבפוסט אחד של טליק הוא הזכיר אותו) , גם אני שירתתי בחיל האויר.. ומי יודע מה עוד מחבר אותנו..
    את ילדיי, גילדתי לרוב באינטואיציות אימהיות ולא טרחתי לקנות ספרי "גידול ילדים". היה לי את הספר של ספוק מחמותי ז"ל ועיינתי בו לפעמים כדי "לקבל אישור". והם גדלו (לתפארת, כמובן…)

    ספרים זה נפלא !! רק שאין לי הרבה זמן לקרוא. זה גם תקופות…

    אהבתי

    1. גם לספרים יש מוגבלויות מסוימות וכשמדובר במשימה כל כך סבוכה כמו גידול ילד הם לא יכולים לעזור יותר מידי, אולי, קצת.
      יש דברים שצריך ללמוד ישר מהחיים.
      נחמד לגלות עוד אנשים שזוכרים את הסקר.
      אני שירתי ברמת דוד ובחצור, ואת?

      אהבתי

      1. 1975 – 1977 אכן, היו זמנים.
        לא כל כך טובים בעצם, בעיקר לא לבנות בחיל האוויר אבל אז לא ידענו מספיק כדי להבין את זה 😕

        אהבתי

  2. ראשית, חן חן שבקרת בבלוגיהזכרת לי את :"כל החיים לפניו", אכן אי אפשר לזכור ולהזכיר את הכל….את ד"ר ספוק קראתי, אך גם אני פעלתי לפי איטואיציות , חושים ורגשותבעניין כתב  היד ( יורשה לי לומר שכתב ידי ברור…ולפעמים אני עדיפה לכתוב מכתב בכתב יד ולא במקלדת,   למבחנים בתיכון אכן למדתי ע"י העתקת החומר, עד שיום אחד נאלצו לגבס את ידי הימנית, עקב כאבים בפרק היד… .

    אהבתי

    1. אי אפשר לגדל ילדים לפי ספר, ובכלל ילדים קטנים מפריעים מאוד בקריאה ובמשך כמה שנים כמעט שלא נגעתי בספר, חזרתי לקרוא ספרי מבוגרים רק אחרי שהם גדלו.
      לצערי רק עכשיו בצבא הבת שלי גילתה את חדוות הקריאה.

      אהבתי

    1. אולי הייתי צריכה ללכת ללמוד באוניברסיטה אבל בגלל כל מיני סיבות זה לא הסתייע.
      אני מניחה שקראת גם ספרי עיון פה ושם, רובם נשכחו חוץ מאחד – חדוות המין.
      האם הוא נחשב לספר עיון?
      😛

      אהבתי

    1. חוץ מלקרוא אני הכי אוהבת לכתוב, מוזר שאני לא עובדת במשהו שמערב את האהבות שלי, גם טיפה עצוב 😕
      לא נורא, אולי בגלגול הבא 😛

      אהבתי

  3. איזה כיף זה ספרי ילדות – פעם היה לנו זמן לשבת ולקרוא בלי דאגה…
     
    "כל החיים לפניו" – זה לא של רומאן גארי?  היתה לי תקופת רומאן גארי בתיכון.  ובכלל בתיכון הייתי זללנית ספרים גדולה, אבל כאן בגולה אין לי גישה לספרים בעברית וספרים באנגלית זה לא זה.
     
    מזל שיש נשמות טובות בארץ ששולחות לי ספרים מדי פעם.  עכשיו אני מתרתקת מספרים פסיכולוגיים שמלמדים אותי על החיים.  נכון שלא הכל אפשר ללמוד מהם, אבל הם מאד עוזרים לכוון במהלך הלמידה המעשית…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s