הספרים ואני

לא ברור מאיפה הגיעה לי תאוות הקריאה והחיבה לסיפורים אבל ברור לי  שאהבתי סיפורים וספרים עוד לפני שידעתי לקרוא. אני זוכרת עד היום את דוד יוסי אחיו הצעיר של אבי יושב איתי במרפסת של בית סבתא ז"ל ומספר לי סיפורים מדהימים שהיו מבוססים על 'בישימון ובערבה' של מיצקביץ – סופר פולני ידוע – וגם מגדיל לעשות ומוסיף איורים פרי ידיו לסיפורים, ועד היום חרוט בזיכרוני הפיל ששרטט לי בעיפרון על דף שתלש ממחברת ישנה.


כיום הוא טוען שהוא זה שהדביק אותי בתאווה לקריאת ספרים ואולי הוא צודק.


נתיב הקריאה שלי זרוי עשרות ספרים שלא אשכח לעולם. אימא שלי זוכרת עד היום חרוזים מספר הילדים האלמותי בובה זיוה ומה רבה הייתה שמחתי כשנתקלתי בספר הזה לפני מספר שנים. ניסיתי לקרוא בו ונדהמתי מהעברית הכול כך קשה וגבוהה בו נכתב הספר הזה שלווה בצילומים מקסימים בשחור לבן של הבובה זיווה הבורחת מהבית ומטיילת לה ברחבי המשק. נפלא מבינתי איך אימא שלי שהייתה אז עולה חדשה מפולין שמעולם לא הלכה לאולפן הצליחה להתמודד עם הספר גבה המצח הזה.


הגעתי לכיתה א' בגיל חמש וחצי ועד גיל שש כבר ידעתי לקרוא לא רע בכלל, אולי כי המורות לימדו אז בפשטות ובלי כל מיני שיטות מתוחכמות ויקרות. לצערי מאז נכנס אלפי לבתי הספר בארץ נדמה לי שרוב בני הנוער שלנו נעשו בורים שלא מסוגלים לאיית בלי שגיאות כתיב המכאיבות לעיני.


בזמנו, תחילת שנות השישים, לא היה מבחר גדול של ספרים לילדים ולכן קראתי שוב ושוב ושוב את אותם הספרים המעטים שהיו לנו בבית. לזכותם של הורי אציין שהם השקיעו את כספם המועט בספרים ורק אחר כך במותרות אחרים. הספר חרוזים אדומים של פניה ברגשטיין היה להיט אצלנו, וגם 'איה פלוטו' האלמותי. היו כמה ספרים ענקיים עם ציורים מקסימים של אגדות ילדים שאהבתי מאוד, דמותם של פינוקיו וחייל הבדיל שמורים בזיכרוני רעננים וצבעוניים כמו ביום הראשון שראיתי אותם. הייתה גם האנציקלופדיה המצוירת לילדים 'תרבות' שחרשתי פנים ואחור בהנאה גדולה מתעכבת שוב ושוב על ציור האלים והאלות מהאולימפוס שהרשימו אותי מאוד בטוגות הצחורות שלהם. בגיל שמונה כמדומני התחלתי לחסוך כסף בתוכנית החיסכון 'דן חסכן' רק כי הפרס לחוסכים הצעירים היה ספר חדש כל חודש.


איזה עונג זה היה לקבל בדואר כל פעם ספר חדש! נצרתי את הספרייה הקטנה שלי בקפידה וקראתי בשקיקה עצומה את כל הספרים שקיבלתי -'השחקנים הצעירים' 'פשתוני' 'יותם הקסם' 'סוס הפמפה' 'הנער הספרדי' ועוד ועוד…


בגיל עשר בערך רשמו אותי לספרייה ועד היום זכור לי הספר הראשון ששאלתי לבדי בעוד אימא עומדת וצופה בי מהצד, ספק גאה ספק משתוממת. זה היה הספר 'באין משפחה' ספר עצוב מאוד שזעזע אותי וגם הרגיז אותי מעט בניסיונו לסחוט ממני דמעות הזדהות, ניסיון שצלח רק למחצה ועורר בי סלידה מעודף סמטימנטליות.


בכתה ד' הצלחתי לקרוא לראשונה ספר בלי ניקוד, מורידה את העול של הקריאה בשבילי מעל כתפיה של דודתי – אחותה הצעירה של אימי שהתעייפה זה מכבר מהלהיטות שלי אחרי ספרים. הכבוד הגדול ניתן לספר של אניד בלייטון האימא של הרביעיות והשביעיות הסודיות שקראתי בהתלהבות עצומה, לומדת תוך כדי כך הרבה על חיי היום יום במקום האקזוטי והמוזר הזה – בריטניה הגדולה.


כיום אני נבוכה מעט להודות שצחקתי ונהניתי מאוד לקרוא את ספרי קופיקו וצ'יפופו ובלעתי את הספרים האיומים של און שריג על שחקני הכדור רגל ועל דני דין ואהבתי אהבת נפש את ספרי חסמבה.


כילדה קראתי הכול, כולל תוויות של צנצנות ריבה וקופסאות שימורים. בלעתי בלי שום היסוס את הספרים המזעזעים של 'אנג'ליק' וכל מיני מערבונים וספרי בלש מפוקפקים בכריכה רכה שלא הייתי אמורה כלל לקרוא ולכן החביאו אותם הורי מאחורי האנציקלופדיה העברית שאפילו כובד הראש המשמים שלה לא הצליח לנצח את תאוות הקריאה שלי.


כולם ידעו על אהבת הקריאה שלי וניסו לספק אותה כמיטב יכולתם. עד היום אני זוכרת לטובה כרך ענקי וכתום של משמר לילדים שהביא לי סבא שלי ז"ל ובו קראתי את הסיפור המאויר הראשון שלי. סיפור מקסים על רובוטים שהיה גם סיפור המדע הבידיוני הראשון שקראתי מימי. רק הרבה שנים אחר כך התחילה הוצאת עם עובד לתרגם ספרים של מדע בדיוני ולא התקררה דעתי עד שקראתי את כולם, גם את הפחות מוצלחים.


בילדותי קראתי באותה התלהבות חוברות דביליות של טרזן לצד ספרי הרפתקאות קלאסיים של ז'ול ורן ושל פנימור קופר וקארל מאי. למזלי הורי לא ידעו שצריך להתאים ספרים לגיל הקורא ולא פיקחו על קריאתי מניחים  באופטימיות פזיזה שאם אתקל בספר שלא אבין אניח אותו מידי וככה קרה שקראתי מוקדם מידי ספרים שלא הלמו את גילי ולמרבה הפלא לא נגרם לי שום נזק, אני מקווה.


לצערי היו מספר ספרי ילדים שחמקו ממני בגלל מגבלותיה של הספרייה הציבורית והפרטית שלי. את פו הדוב קראתי בגיל עשר המופלג, ולעליזה בארץ הפלאות הגעתי רק בגיל חמש עשרה, ואולי גם זה היה רק לטובה.


ספרי נוער מופלאים שאני זוכרת לטובה עד היום הם ספריה של אן שירלי היתומה הג'ינג'ית המקסימה וכמובן ארבע הנשים הקטנות שכיום הפכו לסדרת טלוויזיה ולסרט.


וכן טליק, גם אני קראתי בנעורי את 'פטריק קים' האידיוטי ועד היום אני לא מבינה למה הוא התעקש לקרוע במו ידיו המסוקסות את כל התחתונים של העלמות היפיפיות שנקלעו למחיצתו.


עם השנים התעדן טעמי וחוש הביקורת שלי התפתח מאוד. אחרי גיל שלושים אפילו הרשיתי לעצמי מידי פעם להפסיק לקרוא ספר ששעמם אותי.


יש הרבה ספרים שהרשימו אותי וטלטלו אותי מאוד 'מעתה ועד עולם' למשל שגמעתי את שני כרכיו העבים תוך סוף שבוע אחד גשום – לא היו אז טלוויזיות ולא מחשבים – ו'המוקיון' של היינריך בל שקראתי שוב ושוב ושוב, מזדהה בכל ליבי עם דמותו המרדנית והעיקשת של הגיבור. די מהר למדתי שאם אהבתי ספר מסוים כדאי לחפש את הספרים האחרים של אותו סופר ונהניתי מאוד משאר ספריו של היינריך בל תמונה קבוצתית עם גברת זכור לי לטובה עד היום


גם החינוך המיני שלי הגיע מספרי חינוך מיני לנוער שקנו לי הורי המודאגים והכול כך פולניים שלא ידעו איך להתמודד עם תולעת הספרים הביישנית והמסוגרת שגדלה אצלם, ומאחר והתאכזבתי מהיובש הקליני שלהם פניתי שוב לספרות לקבל השראה ולא התאכזבתי.


לא רק אני קיבלתי את המושגים שלי על מין ורומנטיקה מספרים – עד היום אני זוכרת את מלך הכיתה, שהייתי מאוהבת בו בסתר, יושב במסיבת כיתה אחת שנערכה בביתו ומקריא לחבורת בנות מתפעמות קטעים נועזים להפליא מתוך אחד מספריו המקסימים של ראובן קריץ. הגיבור דחף יד מתחת לחולצתה של הגיבורה המסמיקה וכולנו הזדעזענו קשות למרות שכבר היינו בתיכון. אכן, היו זמנים! באותה הזדמנות, אם אני לא טועה, למדתי לראשונה על קיומו של הדבר המסתורי הזה – קונדום.


בשבילי ספרים היו שער לעולם אחר, קסום ומדהים, אפשרות לצלול למקומות זרים ורחוקים, כורח חיים והתמכרות. קראתי מהר ובשקידה, מתוך אהבת קריאה לשמה בלי להירתע מעובים של הספרים ומהאותיות הדפוס הזעירות שהיו בשימוש אז – זו רק אני או שמאז נעורי הספרים נעשו דקים יותר והפונטים גדולים יותר?


כילדה לא התרשמתי כלל מכך שתוך כדי קריאה אני מרחיבה את אופקי, משפרת את העברית, האיות ויכולת ההבעה שלי ולומדת המון על העולם. בשבילי ספרים היו חברים, בני לוויה נפלאים ונאמנים ששעשעו אותי וגרמו לי עונג ושמחה. בניגוד לרוב בני האדם שהקיפו אותי אז הספרים שלי היו תמיד לטובתי ואני גמלתי להם טובה תחת טובה ודבקתי בהם בנאמנות. שמרתי עליהם, נשאתי אותם איתי תמיד, ולקחתי אותם למיטתי, קוראת בהם לאור פנס מתחת לשמיכה למרות אזהרות הורי שאני מזיקה לעיני. רק כיום אני מבינה איך עצבו אותי הספרים שקראתי, הטביעו עלי חותם והפכו אותי לאדם שאני כיום.


 

36 תגובות בנושא “הספרים ואני

  1. נהניתי מאוד לקרא את הפוסט שלך על האהבה לספרים.זה היה כל כך ברור פעם שקוראים ספרים…בהנאה.גם אני קראתי בילדותי את אן שירלי האסופית, חסמבה היה ספר חובה;-)לשמחתי בנותי שהן כבר בוגרות גם אוהבות מאוד לקרא.

    אהבתי

    1. לצערי הילדים שלי כמעט לא קוראים. הבת התחילה עכשיו לקרוא יותר כי היא בצבא ואין לה גישה לטלוויזיה.
      אני חושבת שהתשוקה האנושית הזו לשמוע סיפור ולהזדהות איתו לא נעלמה אבל עכשיו היא מופנית לטלויזיה ולמחשב.
      גם אני קוראת פחות בגלל זוללי הזמן הזה אבל עדיין אין שבוע שאני לא נמצאת בספרייה.
      >:D<

      אהבתי

  2. אני תוהה כמה מאיתנו בבלוגיה הם תולעי ספרים לשעבר.  גם אני כמוך ביליתי את רוב שנותי המוקדמות בין ספרים.
     
    ולעניין המין, מדהים לשמוע כמה תמימות היתה אז – היום בגיל תיכון: מי מסמיק בגלל יד מתחת לחולצה?
     
    בעיני זה בעייתי, שנערות בנות שתים עשרה חשופות לתכנים מיניים בסדרות טלוויזיה כמו "חברים", שם ההתייחסות למין היא מנקודת מבט מבוגרת יותר.  לדעתי נערות היום גדלות תחת הרושם שהן מוכנות ויודעות ומבינות הרבה יותר מדי מוקדם. 

    אהבתי

    1. את כבר עכשיו מתחילה לחשוב כמו אימא 😛
      ומי מחליט מה זה מוקדם מידי?
      אל תשכחי שלאורך רוב שנותיו של המין האנושי על פני האדמה ילדה שקיבלה וסת הפסיקה להיות ילדה ונעשתה כמעט אישה.
      רק בדורות האחרונים אנחנו מעכבים את ההתפתחות של הילדים כדי שיספיקו ללמוד ולהתקדם.
      למזלנו אנחנו יודעים להפריד כבר בין סקס להריון אחרת… אלוהים ישמור מה היה קורה.
      כל הנושא הזה של איזון בין תמימות לבורות הוא עדין מאוד ומסוכן מאוד ומאוד קשה לשליטה, כמו שאת בטח יודעת. 😕

      אהבתי

      1. אני כבר מזמן חושבת כמו אמא… יש לי בת 16 בבית, זוכרת?
         
        תראי, כשילדה עם ווסת היתה נחשבת אישה, א’ נשים קיבלו וסת יותר מאוחר (גיל הוסת יורד בהתמדה בגלל הורמונים וזיהומים סביבתיים), וב’, לא היה לה מה להשיג בחיים ממילא חוץ מללדת.
         
        היום, נשים מצופות להצטרף למעגל העבודה, להגשים את עצמן, להתפתח.  ממה שהספקתי לראות עם הקטנה, לא רק הריון מעכב את זה, אם סקס מגיע מוקדם מדי.  יש גם עניין של התמודדות רגשית, ניהול החיים עצמם – זה הכל דברים שבגיל עשרה גם ככה לא עובדים מי יודע מה. 
         
        אני מאד מקווה עם הילדה שלי שאני אצליח לעזור לה לתאם את המעשים שלה עם המוכנות.  אבל ברור לי שזה לא פשוט בכלל בימינו…

        אהבתי

    1. >:D<
      רק אחרי שסיימתי לכתוב נזכרתי בעוד המון ספרים שליוו אותי בדרכי…
      ספר לכל תקופה ולכל מצב רוח, בסוף אני אכתוב עוד פרק.

      אהבתי

  3. השיטות הישנות ללימוד קריאה וחשבון היו הכיטובות. בחשבון נכנסו לנו הבדידים האלה שהובאו כביכול מארהב. בארהב עדיין מלמדים בשיטות הישנות בלי תחכומים מיותרים.
     
    נחמד לקרוא את הפוסט שלך על ספרים. בילדותי קראתי את כל הספרים האלה. משום מה כשהתבגרתי ספרים התחילו לשעמם אותי עד מוות. כיום אני מנסה להחזיר עטרה ליושנה.

    אהבתי

    1. אני מסכימה שכיום מרוב רצון להיות אובר חוכמים בלבלו את הילדים לגמרי.
      באמת חבל.
      ותתחילי לקרוא ספרים קלילים, כאלה שיתפסו אותך, בלשים וכאלה ואחר כך לאט לאט… בסוף תחזרי להיות תולעת ספרים.

      אהבתי

    1. אין כמו ספרים למרות שלצערי יש תקופות בחיים שצריך להניח להם ולעשות דברים אחרים… ויש את המחשב שגם בו אני בעיקר קוראת דברים שאחרים כותבים.
      סך הכל עוד לא המציאו סטרט אפ מוצלח יותר מסתם ספר מנייר שאפשר לקחת למיטה. 😛

      אהבתי

  4. קריאת ספרים היא כייפית. כמה כיף לשכב במיטה (כך אני קוראת) ולצלול לתוך עולם הדמיונות ….
    גם ילדיי לא קוראים. וזה עצוב, לטעמי.
    אולי עם הזמן.
    אני מעדיפה ספר טוב על שטות בטלויזיה, אבל אני עייפבה מהעבודה ולא תמיד יש לי כח לספרים.
    כשאנו בחו"ל זה הכי כיף. כי אז גם בעלי קורא.
    רומנטיקה שכזו…

    אהבתי

    1. בדיוק רציתי להזכיר אותם!
      זה לא הדור שלי אבל נפל לידיי אחד מהם- אני לא מתביישת לומר- אני רוצה עוד!
      בעצם אולי קצת מתביישת

      אהבתי

      1. תשמעי,אז לא היינו מודעים
        אבל בדיעבד היו שם תאורים שבלשון המעטה לא החמיאו לנשים,ודאי לא לגברים
        מצד שני, מאיפה היה לנו ללמוד על מין? רק הספרים האלה היו

        אהבתי

    2. כן, נזכרתי שיצא לי לעיין פעם בספר כזה אבל הציור על הכריכה הפחיד אותי ומה שהיה כתוב בפנים… זה פשוט החריד אותי, לא הבנתי למה אנשים מוכנים לקרוא את זה, עד היום אני לא מבינה 😕

      אהבתי

  5. איזה יופי – הזכרת לי את העולם של ילדותנו, שבו פרס לחוסכים היה ספר, ושבו אפשר היה לשקוע בדפדןף מעמיק באנציקלופדיה "תרבות". וזה נכון – ספרים הם שער לעולמות אחרים. בעיני, זו התיירות הכי נחמדה.

    אהבתי

    1. תיירות נעימה וקלה והרבה פחות מסוכנת.
      ואם יש משהו שאני באמת מצטערת עליו זה שלא שמרתי את כרכי תרבות המקסימים של ילדותי.

      אהבתי

  6. האמת שעל אף פער הדורות , מצאתי המון נקודות משותפות: פלוטו, חסמבה- למרות שאותם לא אהבתי במיוחד, קריאת כל דבר שקיים כולל תוויות ולא תאמיני- אבל גם ההורים שלי לא יכלו להתמודד עם שיחה על עובדות החיים והגניבו לי ספרים בנושא לספרייה- מה הפלא שיצאתי כזו- באיזשהו שלב אמא שלי התחננה בפני להניח את הספר וללכת לשחק בחוץ….
    מאוד נהניתי צורבת
    תודה

    אהבתי

    1. ההורים האלו, תמיד הם רוצים שתעשי הפוך ממה שבא לך לעשות.
      אני התחננתי לפני הילדים שלי שיקראו והם רק רצו לשחק, והורי היו מודאגים שהילדה לא יוצאת מהבית ורק קוראת ספרים כל הזמן.
      מזל שהספריה הייתה רחוקה מהבית והייתי הולכת אליה ברגל להחליף ספרים.
      זו הייתה ההתעמלות היחידה שלי אז. 😛

      אהבתי

    1. 😛 אתה צוחק עלי איתמר?
      אתה יודע שאת מה שאני כותבת אף אחד לא ירצה להפוך לספר. רוב האנשים הם כמוך ולא רוצים לקרוא דברים כאלה.
      וחוץ מזה בשביל מה יש אינטרנט? לא חבל על העצים המסכנים?

      אהבתי

      1. אני רואה שכמוני גם את אוהבת לעיין גם בתגובות שלפעמים הן מעניינות עוד יותר מהפוסט.
        איתמר יודע בדיוק למה אני מתכוונת ועל איזה כתיבה אני מדברת.
        יש לי בלוג סיפורים שהוא לא אוהב לקרוא ודי לחכימא ברמיזה.
        אם תכתבי לי אשמח לגלות גם לך את הסוד הזה שבטח כבר חצי מהבלוגוספרה מכירה 😛

        אהבתי

      2. לא, לא די לחכימא ברמיזה! למה הוא לא אוהב?
        לשכעצמי, לא אוהבת סיפורים קצרים נקודה. ענין של אורך קשב.  
        אבל בהצלחה!! 🙂

        אהבתי

      3. תודה, ואני אגב כותבת סיפורים בכל מיני אורכים, לא זו הפואנטה.
        אם תשלחי לי מייל אוכל לתת לך לינק ואז תביני.
         

        אהבתי

  7. I am amazed that you remembered all those.. now that you mentioned them I remembered reading most of them, but I couldn’t possibly name them again :))))

    אהבתי

    1. יש לי זיכרון מצוין וכשאני אומרת שם של ספר עולה במוחי תמונה של הכריכה שלו ולפעמים גם המיקום שלו על המדף בספרייה.
      זה די מצחיק כי הספרייה ההיא כבר מזמן לא קיימת, הבניין נהרס ובמקומו יש בית קפה, רק בראש שלי היא עדיין שם.

      אהבתי

  8. גם אני, גם אני…
    אצלי זה היה הנתקות חברתית מובהקת. לא הייתי מקובלת כל כך והספרים מעולם לא איכזבוני.
    במיוחד אהבתי אגדות, בשלב מסוים (כיתה ה’?) מניחה שאז הייתה תקופה ממש קשה למציאות… 😕

    אהבתי

    1. הזכרת לי את הספר ’חיפושיות הזהב’ שהקסים אותי בזמנו. עלה במוחי הזיכרון הכל כך מוחשי של עצמי בגיל ההוא יושבת במכנסים קצרות על גג הבטון החם של המקלט בו שכנה היפרייה של בית הספר, ממתינה לספרנית  וקוראת עוד פעם אגדה שידעתי כמעט בעל פה. 😎
       

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s