מיתון

היום הודיעו רשמית ברדיו שיש מיתון. בדקו ומצאו שיש צמיחה שלילית במשק – מן אוקסימורון משונה שכזה –  ולכן אנחנו במיתון.


המילה הזו, מיתון, ישר זורקת אותי ארבעים וכמה שנים אחורה, לתקופה של לפני מלחמת ששת הימים.


הייתי אז רק ילדה בת תשע, עשר ופתאום כולם התחילו לדבר על מיתון, ואפילו כתבו עליו בעיתון 'הארץ שלנו' שנהגתי לקרוא בשקידה. בזמנו הוא היה מנייר פשוט, בלי תמונות צבעוניות, עיתון רציני וחינוכי לילדים רציניים ומחונכים כמוני.


לא הצלחתי לקשר בין המיתון המאיים הזה לחיי השלוים והמוגנים עד ששמעתי לילה אחד את הורי מתלחשים בפולנית, מדברים על העבודה של אבא ומה הם יעשו במידה ו…


לא הכול הבנתי, חלק בטח דמיינתי, אבל עד היום אני זוכרת היטב את נימת הדאגה והחשש בקולם שהחרידה אותי מאוד. פתאום קלטתי שגם הורי הכל יכולים לא יודעים הכל וגם הם מפחדים.


כיום אני מבינה היטב את דאגתם, אבל אז היא ערערה את עולמי הקטן. בשנים ההן הורי היו היו זוג צעיר יחסית של שכירים שיצאו מהקיבוץ עם שני ילדים קטנים, מעט מאוד בגדים מהוהים ומאה לירות שקיבלו תמורת עבודת פרך של שלוש שנים.


אחרי שעזבו את הקיבוץ שניהם עבדו קשה מאוד, אבא הסתדר ככימאי במפעל שנמצא עד היום בצומת דשנים, די קרוב למקום בו אני עובדת היום, ואימא עבדה כמנהלת חשבונות בתחנת דלק.


הם שילמו משכנתא, ופרנסו את עצמם ואותנו בלי עזרה מאף אחד ותמיד העדיפו לקנות ספרים על פני מותרות. חיינו בדירה קטנה מרוהטת במעט רהיטים וכיום אני מבינה שהיינו עניים למרות שאז לא הרגשתי כך כי כולם חיו בצמצום.


האמת שלא היה על מה להוציא כסף בארץ בשנים ההן, לא היו טלוויזיות, אף אחד לא נסע לחו"ל ומכוניות היו נדירות מאוד. כשהיה קר הדליקו תנור נפט תוצרת פרידמן, וכשהיה חם אכלנו קרטיב (צהוב או אדום) ונכנסנו לבנק כדי ליהנות לכמה דקות מהקרירות של המזגן שהיה אז המצאה מודרנית ומרעישה.


החיים התנהלו בשלווה ובנחת במדינה שבקושי נחלצה מתקופת הצנע ופתאום מיתון! פיטורים, מחסור וחששות לעתיד.


במבט לאחור אז התחלתי להתבגר ולעשות את צעדי הראשונים מהילדות לבגרות.


 


אחר כך באה תקופת ההמתנה המתוחה שהתחברה אצלי לדאגה של המיתון ואז הגיעה מלחמת ששת הימים ופתאום הכל השתנה והזמן החל לרוץ במהירות מפתיעה.


בעיני הילדה שהייתי אז נראה היה שכל המבוגרים סביבי – כולל הורי והמורים בבית הספר – השתגעו קצת, או התבלבלו או משהו… הם דיברו כל הזמן על המלחמה ועל הנס שקרה לנו, התרברבו בצה"ל כמו ילדים שנצחו במשחק כדור רגל, הניפו דגלים, אספו אלבומים ותמונות של אלופי צה"ל, ואחר כך רצו וקנו טלוויזיות, טיפסו על הגגות כדי לכוון את האנטנה בזווית המושלמת…. מין קדחתנות מוזרה אחזה בכולם וסחפה גם אותי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.


 


בינתיים חלפו השנים, המילניום השלישי פרץ, והמיתון שוב מאיים. אני כבר מבוגרת, לפעמים אפילו חושבת על הפנסיה, ועדיין, כששוב מדברים על מיתון, אני חשה חסרת ישע כמו ילדה.


פתאום אין עבודה, פתאום אני יושבת במעבדה חסרת מעש ומבלה שעות ארוכות בקריאת ספר, יודעת שהחודש לא יהיה בונוס. הבוס מדבר על קיצוץ נוסף בשעות העבודה, ולמרות ששוב נצחנו, כנראה, במלחמה הפעם המיתון לא נעלם באורח פלא, המלחמה תמה והוא עדיין כאן, מדאיג ומאיים כמו לפני ארבעים וכמה שנים. 

19 תגובות בנושא “מיתון

  1. בתור בת לאבא עצמאי ואמא שעובדת בקופת חולים, אני חושבת שכמעט כל החיים שלי שמעתי את ההורים שלי מדברים על "להדק את החגורה" ועל זה שאין כסף… אני חושבת שלתקופות דיי קצרות היה כסף לבילויים ומותרות.
    בתור ילדה קטנה אני גם זוכרת את ההורים מדברים על זה שאין כסף ומה יהיה….
    ובתור חיילת משוחררת כרגע באיזושהי צורה מוזרה אני לא מצליחה בכלל להתחבר לנקודה הזו של מיתון ומשבר, כאילו שזה לא נוגע לי.
     
    אני זוכרת שדיברתי על זה עם אבא שלי, שפעם היה יותר קל להיות "עני". כי לא היה מקובל לקנות מותגים ולהוציא כסף על מותרות, והיום כל המרדף הוא אחרי כסף ואחרי בזבוזים וקניות

    אהבתי

    1. להיות עני זה בדרך כלל עניין של השוואה. אם לאחרים יש יותר אתה מרגיש עני גם אם בעצם לא חסר לך כלום.
      כל זמן שיש לך אוכל ומקום נוח לישון אתה מסודר לדעתי אבל אם השכנים אוכלים כל יום במסעדה וישנים על מיטה מזהב אתה ישר מרגיש עני.
      ופעם באמת היה פשוט יותר ועם פחות אפשרויות, אבל זה היה פעם ולא יחזור יותר.

      אהבתי

      1. האמת שיש בזה משהו.
        אני חושבת שרוב החיים שלי לא הרגשתי מאוד רע עם העובדה שיש לנו פחות כסף. ברור שהייתה תקופה קצרה פחות או יותר בגיל 12-14 שפתאום מותגים נהיים נורא חשובים ומה שיש לאחרים ולך אין, אבל אח"כ זה עובר ונראה לי הגיוני לגמרי שלא טסים לחו"ל ואין אפילו חופשות בארץ, אין מסעדות וקונים בגדים רק כשיש מבצעים והנחות וכו’ וכו’.
        אבל פתאום עכשיו אני קצת מבינה יותר ומבינה שבעצם כל השנים דיי חיינו על הקצה. אף פעם לא ברמה של לעבור לגור ברחוב ולמות מרעב, אבל היינו דיי קרובים לעבור לצד השני של קו העוני

        אהבתי

  2. אני זוכרת את המיתון ההוא. הדודים שלי פוטרו מהעבודה ונסעו לגרמניה מאז הם שם. אני עדיין לא מבינה איך מלחמת ששת הימים חיסלה את המיתון. בבית זה לא הורגש. להורי אף פעם לא היה כסף 😉

    אהבתי

      1. אני לא דפנה, שמי אגב בתיה, ולמרות ששתינו בערך באותו גיל ולמרבה האירוניה שתינו פולניות שגרות די קרוב זו לזו מעולם לא נפגשנו 😛

        אהבתי

      1. אני אעשה כאן קצת סדר. יש בעיה עם השרשורים.
        אני לא הדפנה ההיא. האמת שאף פעם לא נכנסתי לבלוג שלך.
        אני יודעת שיש כאן אחת שמזדהה בתור דפנה בלי אתר ובלי מייל. היא וללא שם זה אותו הדבר. התגובות שלי תמיד מזוהות.

        אהבתי

  3. גם מיתון גם הבצורת גם אחרי מלחמה וגם לפני בחירות…
    לא מוצאת משהו חיובי במה שקורה היום במדינתנו.
    לחסוך אני חושבת שצריך בכל זמן. ככה חינכו אותי, לפחות.
    כמו..לכבות אור כשיוצאים מהחדר, לא לבזבז מים סתם ועוד ועוד…"חוקים" שטובים לכל החיים.
    ועם זאת ניתן לחיות "בסדר"…
    אני קבועה במערכת לכן, כנראה, אין לי מה לחשוש. בעלי עובד במקום פרטי אבל המצב "בסדר".
    אז…נקווה לימים חיוביים יותר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s