מתח וזיכרונות רעים מאז

אתמול בבוקר בדרך לעבודה הודיעו פתאום על נפילות בצפון ומהרגע הזה כל היום נהרס לי. נכנסתי לבית המלאכה שלנו וראיתי את המתח והחרדה שאחזו בי משתקפות אלי מפניהם של חברי לעבודה. כולנו עברנו ביחד את מלחמת לבנון השנייה, נוסעים לעבודה למרות האזעקות, ובורחים למקלט כל פעם שרדיו חיפה (ששוב חזר לסקלה שלנו ברדיו) הודיע ששוב נשמעה אזעקה.


בשבוע שעבר כבר ניקיתי את השירותים במקלט, פתחתי את הברז בניאגרה ופיניתי את הגרוטאות שצברנו שם. הבוקר אחד העובדים שלנו שימן ובדק את פתח החירום, הביא בטריות טריות לפנס וטען את תאורת החירום מחדש, לא שהוא חושב שנצטרך אותם, אבל בכל זאת… שיהיה, וכל הזיכרונות מאז חזרו להציף אותי.


אני אף פעם לא אשכח את הדקות המתוחות ההן, בקיץ 2006 איך עמדנו צפופים במקלט הקטן, מנסים לזהות נפילות, מתפללים שלא ניפגע ישירות, ושהחיזבאללה לא יפגעו חלילה במשהו רעיל או נפיץ באזור התעשייה שאנחנו נמצאים במרכזו וכולנו נעוף לשמיים, או נחנק מענני אמוניה או איזה רעל אחר.


כל יום אתמול עבר עלי בהקשבה דרוכה לרדיו וסיימתי אותו הרוסה מעייפות שלא נבעה מעבודה קשה אלא ממתח נורא. המתח הזה, למרות שמקורו נפשי, משפיע אצלי מאוד גם על הגוף ומתיש אותי מאוד. בדקתי ומצאת שמתח הוא גורם ידוע ברפואה כגורם למחלות, גם נפשיות וגם פיזיות.


הכי מצחיק היה שלילי התקשרה אלי באותו בוקר בפקודה ובדקה שאצלנו הכל בסדר. מהבחינה הזאת באמת חל שינוי גדול מאז שאני הייתי חיילת וכל הכבוד לצה"ל. יפה בעיני שהם מעודדים ומחזקים את הקשר של הצבא עם הבית. מסתבר שקלטו סוף סוף שהחוסן של החייל בא מהעורף ושאם מערבים את ההורים שיבינו מה הילדים עושים ויתמכו בהם ובהן זה יהיה לטובת כולם. לצערי היא לא יכולה להגיע גם השבוע הביתה. היא נמצאת בשמירות, ממלאת מקום של חיילים שלוחמים עכשיו.


הבוקר ראיתי סרטים מהשטח שצילמו לוחמים בזמן הקרבות. הם הסבירו מה הם עושים ולמה, וצילמו אמצעי לחימה שתפסו במטבח של בית שנכנסו אליו. הסתכלתי עליהם וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה – איך הם מסוגלים לסחוב על הגב תרמילים כל כך כבדים?


אני מסתכלת על הצילומים מעזה על הבתים שם, בתים רגילים לגמרי, סתם רחובות כמו אצלנו… קודם החאמס הסתובב שם ובטח גירש את האזרחים ועכשיו החיילים שלנו נמצאים שם… הג'ינג'י הסביר לי שהם שוברים את הקירות בין הבתים כדי לעבור ככה מבית לבית בלי להסתכן … כמה קל להפוך בית פרטי לבסיס צבאי, להיפטר מבעלי הבית ולהשתלט עליו.


בשקט בלב אני יודעת שזה עלול באותה מידה לקרות גם אצלנו… טיל יכול ליפול על הבית שלנו ולהפוך אותו לעיי חורבות מאובקים, או חלילה צבא זר ישתלט עלינו… זה בלתי נתפס, אבל בהחלט עלול לקרות.


 


אולי ילנה – הקולגה שלי בעבודה – צודקת וישראל זו מדינה מטורפת וצריך לברוח מפה מהר. היא באה לפה מתוך ציונות ורצון לחיות עם יהודים בארץ ישראל, אבל כיום היא כל כך פוחדת ומצטערת שנתקעה פה עם הבת הקטנה שלה שנולדה צברית. אני יודעת שאם היא הייתה יכולה להרשות לעצמה מבחינה כספית היא הייתה לוקחת את עצמה ואת הילדה שלה ובורחת. אני מבינה אותה ומצטערת עליה, אבל לא מסכימה עם הדעות שלה, לנו אין לאן לברוח, וגם אם היה אני לא רוצה, ברחנו מספיק, הורי ברחו כילדים קטנים מהגרמנים ואחר כך ברחו מהקומוניסטים, ברחנו יותר מידי שנים, פה הבית שלנו וזו התחנה האחרונה שלנו.


 


מאז שזה התחיל אני קוראת כל כך הרבה דעות על המלחמה הזו עד שראשי מתפוצץ, לכל אחד יש דעה משלו על המצב, כולם מנומקים והגיוניים מאוד… כל אחד צודק לשיטתו, יש בכלל צדק אחד?


כנראה שלא.


והנה עוד יום שישי, צריך לרוץ לנקות ולסדר ולהכין ולבשל ודבר ראשון קניות!


בפוליטיקה אני לא מבינה הרבה ולא במדיניות אבל אני יודעת שלאכול צריך תמיד, ואת הבית צריך לסדר ולארגן לשבת גם אם הילדה שוב לא מגיעה, ואני יושבת ומתפלספת מול המחשב במקום לעבוד. מספיק לחפור, הלכתי לענייני, שבת שלום לכולם.

17 תגובות בנושא “מתח וזיכרונות רעים מאז

  1. גמני לא שוכחת את המלחמה האחרונה
    עם זאת אני לא אגיד שארץ ישראל היא התחנה האחרונה. זכותי לחיות בשלום ובבטחון ואם הארץ שלי לא מאפשרת לי זאת אני לא אהיה כאן, אם כמובן יתאפשר לי. זה שהורי ברחו מפולניה לכאן לא מחייב אותי . סביר שהם ברחו למקום הלא נכון.

    אהבתי

    1. אני יכולה לברוח כמובן, יש לי אפשרות לחדש את האזרחות הפולנית שלי כי אני ילידת פולין ויש את אחי שחי בארה"ב והוא אזרח שם ויש לנו קרובים באוסטרליה ובקנדה ובעלי יליד רומניה ודובר רומנית רהוטה..
      העולם גדול ויפה ויש יהודים בכל מקום אבל אני פשוט לא רוצה.
      מרגישה שפה הבית שלי ואין לי שום תאוות נדודים, צומוד זו מילה ערבית שאני מזדהה איתה לחלוטין.

      אהבתי

  2. אני מקווה שהצפון ישקוט הפעם והתקרית אתמול היה סוג של תמיכה רגעית בחמאס מצד הארגונים הפלסטינים בלבנון
    אני כנראה  אשאר כאן לתמיד,אין לי רצון לאמץ ארץ אחרת בטוחה ככל שתיהיה
     

    אהבתי

    1. נראה שאתה צודק והפעם הם מניחים לנו בשקט למרות שזה משהו זמני כנראה.
      התחלתי להשלים עם העובדה ששקט ושלום לא יהיו פה לעולם ובכל זאת אני כמוך לא רוצה לנדוד שוב ולחפש מקום אחר.

      אהבתי

    1. אני יודעת שצריך היה לעשות משהו בנדון התחזקות החוצפה של החאמס אבל כואב לי בכנות שנפגעים ילדים וסתם אזרחים.
      מצד שני אני יודעת שאם זה היה הפוך חלילה הם היו מאושרים על כל ילד אצלנו שנפגע ובכל זאת מסרבת לרדת לרמה הזו ולהפסיק להיות אנושית.
      וכמובן שיש את הבעיה של מתי מספיק זה די וצריך לסגת?
      מסובך וקשה ומה שלא נעשה מישהו יפגע ויבכה ויסבול.

      אהבתי

    1. אבל זהו שיש, חלק גדול ומכובד של העולם פתוח בפנינו וקשה לי לכעוס על אנשים שמואסים בחיים הקשים פה ובביקורים המעטים שלי באירופה למשל תהיתי לא פעם איך ארגיש אם אחיה שם, במקום נעים יפה וכל כך רגוע אבל הלב משך חזרה הביתה.
       

      אהבתי

      1. אינני כועסת על אנשים שבחרו לגור בארצות ניכר,

        אך לדעתי רק כאן בישראל המקום שלנו , ולא עולה בדעתי לגור ברץ אחרת.

        בתקווה לשקט !

        אהבתי

      1. המילה "דתיים" מכלילה מדי. אני מתכוון למפלגות דתיות ולארגונים דתיים שפועלים באותה דרך. אם נשווה אותם לאויב הערבי שלנו, נגלה כמה פרטים מעניינים. הצורך להרגיע את הדתיים, עולה למדינה הרבה יותר כסף מאשר המלחמות נגד מדינות ערב ונגד הטרור. האיום של אותם דתיים על החופש שלנו, הוא גדול יותר מהאיום של מדינות ערב והטרוריסטיים. והכי חשוב – ארגוני הדת הם אויב פנימי לא מוכר. קשה להילחם נגד אויב לא מוכר. בקיצור – כל מי שלא מוכן לתת לי לחיות בארץ כפי שאני רוצה, על פי מה שאני מחשיב כתרבות שלי, ועל פי חוקי המדינה, נחשב על ידי כאויב. זאת הרי הגדרה של אויב, לא?

        אהבתי

  3. אני חורשת את הבלוג שלך בתפוז אז הזנחתי אותך כאן.
     
    אני תוהה הרבה בקשר לילנה שאת מתארת.  אני כמעט ילידת הארץ, ומבחינתי גדלתי בארץ ואני ישראלית לכל דבר, אבל הבחירה שלי לעזוב לא קשורה לזה שגדלתי פה.  היה לי נורא קשה בארץ, והמלחמות היו רק הקש ששבר את גב הגמל.
     
    את צודקת שאי אפשר להמשיך ולברוח, ושאין מקום "ביתי" כמו הארץ, אבל בשבילי היה קשה מדי לשלם את מחיר הלחץ, המתחים, הקשיים, והמלחמות, בשביל התחושה הביתית הזו.
     
    דודים שלי הגיעו לארץ בשנות התשעים ועזבו בגלל המלחמות.  אני גדלתי עם המלחמות, אז הם לא הטרידו אותי באופן מודע, אבל מי שלא רגיל בהן, באמת קשה להפנים ולהתרגל.

    אהבתי

  4. נסעתי השבוע לרמת הגולן ובדרך תפסה אותי האזעקה שהגיעה מאזור קרית שמונה…
    בהתחלה לא כל כך הבנתי מה זה
    עצרתי לקחת טרמפיסטית מבוהלת בצומת
    ויחד נמלטנו …

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s