פוסט טראומה

לילי שלי לא מגיעה היום הביתה, דיברתי אתה אתמול בלילה, היא נשמעה לי אומללה ואמרה שעצוב לה וקר לה.

היא בקושי סיימה טירונות וברור שהיא לא יכולה לעזור שם לאף אחד, אבל יש כוננות ולכן ביטלו להם את השבת ומחזיקים אותה ואת כל היחידה שלה בבסיס.

 

למרות כל ההבדלים בין מלחמת לבנון השנייה למבצע הזה אני כל הזמן מוצאת את עצמי נזרקת שנתיים אחורה ואני שוב לחוצה ועצבנית, סובלת מכאבי בטן ודקירות בגב –  סימן בדוק אצלי למתח.

מזה כשבוע כל הלחץ הנפשי של לפני שנתיים, המועקה שהצלחתי להדחיק ולשכוח מאז שנגמרה המלחמה הקודמת חוזר אלי כמו בומרנג – שלשול וסחרחורות וחוסר יכולת להתרכז.

הפעם מפציצים בדרום ולא פה אבל כמו בן אדם שסובל מפוסט טראומה אני חווה הכל כאילו על בשרי. האזעקות, הנפילות, החששות, הדאגה לילדים, הכל חוזר.

אני קצת מקנאת במי שמצליח לחיות בצורה מנותקת ולהסתפק פה ושם ברסיסי מידע, הרי את מה שחשוב באמת הוא ישמע ומה שלא חשוב נשכח בין כה וכה. ברור שיותר טוב להתרכז רק בחיים הפרטיים שלך ולא לחיות ממהדורת חדשות אחת לשנייה. אני מנסה, אבל זה אבוד, הפכתי למכורה לחדשות, מקשיבה להן כל הזמן גם כשזה נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה.

ברור שזה מיותר, הרי שמעתי כבר הכל ואין להם מה לחדש לי, ובכל זאת אני ממשיכ להיות מחוברת לחדשות. אני גם קוראת בבלוגים דעות וניתוחים ופרשנויות בעד ונגד ונכנסת לדיכאון מכל הברברת.

הכי מרגיזים אותי אלה שמתנגדים למלחמה בטענה, הצודקת לכשעצמה, שבאלימות אי אפשר לשנות כלום ושלא זו הדרך.

זה נכון כמובן, אבל מה כן?

מה עוד אנחנו יכולים לעשות חוץ מלקום להסתלק מכאן ולהשאיר להם את הארץ ריקה מנוכחותנו כמו שהייתה פעם, לפני יותר ממאה שנה? וגם אז הם בטח יבואו אלינו בטענות שלא השארנו להם גם את כל החפצים שלנו, ומה פתאום ארזנו איתנו קצת רכוש במזוודות?

אני כבר יכולה לתאר לעצמי אותם מתלוננים ששוב דפקו אותו ולמה לא השארנו להם מחסנים מלאי מזון, תעשייה פורחת, חקלאות משגשגת וחשבונות בנק גדושי דולרים?

הם חבורת פנאטים שניזונים מהשנאה אלינו וכל חיבוטי הנפש שלנו וייסורי המצפון שלנו על ההרג שאנחנו מבצעים בהם בטח מצחיקים אותם, אבל אם נהרוג אותם זה לא ישפר את המצב, לא יגרום להם להפסיק לשנוא אותנו, ותמיד יש את העניין של הילדים והנשים שפשוט נולדו לתוך המצב הזה ולא מגיע להם למות בגללו.

מצד שני גם לנו לא.

קראתי אצל כמה בלוגרים מעמיקי חשוב ורוחשי טוב שהמצב כואב להם כל כך עד שהם התחילו לחזור אחורה בהיסטוריה, עד לתחילת המאה העשרים ואפילו למאה התשע עשרה הגיעו כדי לנסות לשים את האצבע על הנקודה ממנה הכל התחיל להשתבש, מנסים למצוא איפה הייתה הטעות שטעינו ושבגללה אנחנו חיים כיום על חרבנו וכמובן שיצא מזה עוד ויכוח מלומד מאוד ומבלבל מאוד.

זה מעניין ומרתק אבל מה הטעם בזה? האם זה מה שמשנה, מה שעשינו או לא עשינו כהלכה לפני מאה וחמישים שנה? אנחנו חיים כאן ועכשיו, המצב לא טוב כיום ומה יעזור לנו להתחשבן עם העבר שכבר חלף?

כיום רע לנו, רע להם, ואיש לא יודע מה צריך לעשות כדי להרגיע את התבערה.