שלום שלום ואל תבואי לי בחלום

עזבו מה שקרה בארץ ובעולם, אני רוצה לספר על עצמי. ובשבילי שנת 2008 הייתה חרא של שנה, שנה ממש איומה.

על שנה כזו צריך לברך – תכלה שנה וקללותיה – שנה של שינויים, ובעיות, ומחלות, וקשיים, וצרות מלא חופניים.

עוד בהתחלת השנה לקיתי בשפעת קשה מאוד שהלכה והסתבכה ונמשכה ועוד ועוד עד שבסוף החורף התברר שבעצם יש לי דלקת פרקים ובגלל זה אני מרגישה כל כך רע והכול כואב לי.

גם היתרון היחיד של המחלה הזו – איבוד משקל בגלל חוסר תיאבון כרוני – התקזז די מהר ברגע שהתחלתי לקחת תרופות שגרמו לי להתנפח.

נכון לעכשיו לא כואב לי יותר, כמעט, אבל אני עדיין סוחבת עלי עודף משקל מגעיל שקשה לי להיפטר ממנו ולוקחת כמויות מזעזעות של תרופות.

גם גורלם של שאר בני המשפחה לא שפר עליהם. הג'ינג'י עבר ניתוח לא קל שמתוצאותיו הוא סובל עד היום ואם לא די בכך גם הסכרת שלו החמירה, והרופא מודאג מאוד מתוצאות הבדיקות שלו והתחיל לדבר כבר על דיאליזה.

גם הבנים היו חולים השנה ושניהם זכו להתאשפז לראשונה בחייהם. עוגי בגלל איזה חיידק נבזי בגרון שחייב טיפולים מאוד מכאיבים ואישפוז של כמה ימים וצץרץ נותח בגלל דלקת תוספתן, עוד היה מזל שתפסנו את זה בזמן לפני שהוא התפוצץ.

הם לכל הפחות בריאים עכשיו וגם לילי שהתגייסה השנה לחיל קרבי התגברה, אני מקווה, על בעיות הציפורן החודרנית שלה למרות שהיא רק בתחילת הדרך ויש לה עוד חודשים רבים של מאמץ גופני מתיש.

לצערי גם המצב הכלכלי שלנו לא מעודד במיוחד ולא הצלחנו גם השנה לעשות את השיפוצים שתכננו ואפילו לא לצבוע את הבית, מה שבאמת נחוץ מאוד. התחלנו גם להוציא המון כסף על הלימודים של צץרץ שזקוק לשיעורים פרטיים כדי להחזיק מעמד בבית הספר התיכון שהוא בחר ללמוד בו.

אולי היינו צריכים להתעקש שילך לתיכון שמתאים יותר לילד עם קשיי לימוד, אבל הוא כל כך רוצה להיות כמו כולם ולנסות להתמודד עם לימודים רגילים ולנו אין לב למנוע ממנו את הניסיון למרות שזה עולה לנו הון וגם מחייב אותנו להמון תיאומים והסעות והתרוצצויות.

אני חושבת שבמבט לאחור אזכור את השנה הזו כשנה שבה התחלתי להרגיש ולהיראות כמו זקנה.

הפסקתי לצבוע את השערות וראשי לבן לגמרי עכשיו ובגלל המחלה שלקיתי בה אני כבר לא זריזה ונמרצת כבעבר ואני צריכה לחשוב טוב לפני שאני לוקחת על עצמי מאמצים גופניים שפעם היו מובנים מאליהם. אפילו הליכה של חצי שעה לספריה או טיול בוקר מעייפים אותי מאוד. השנה גם נכנעתי למשקפיים שעד היום חבשתי רק בזמן קריאה ואני הולכת אתם כל הזמן.

אני מנסה לחשוב על משהו חיובי ומעודד להגיד על השנה הזו ומתקשה בכך מאוד.

אולי הכתיבה שלי השתפרה והתעדנה ונעשתה בוגרת ובשלה יותר?

יכול להיות, מצד שני איבדתי הרבה מחדוות הכתיבה שהייתה בי פעם ולא אתפלא אם אזנח אותה בסופו של דבר.

ורק כדי לא להיות לגמרי שלילית אסיים בכך שהשנה נפרדתי סופית מתפוז עברתי לכתוב את הבלוג האישי שלי בישראבלוג ודרכו פגשתי כמה בלוגרים וירטואליים שהתחבבו עלי מאוד.

השנה גם נפגשתי אישית עם קוראת מסורה שלי שהפכה לחברה ממש והסרתי עוד מעט ממעטה הסודיות שפרשתי על הכתיבה הספרותית שלי.

אם החשיפה הזו שהרשיתי לעצמי עזרה לי או הזיקה את זה עוד נשאר לברר בשנה הבאה.

כך או כך תמה לה שנת 2008 ואני עדיין על הרגלים, מצולקת קצת ומתנשפת מעט, אבל עדיין חיה, וגם זה משהו.