ומה אתם חושבים על זה?

תמיד חשבתי שאני שמלאנית, שאני בעד שלום והסכמים ופשרות ונגד הקיצוניים האלו מהימין. המון שנים הייתי מאלו שמצביעים לעבודה ולמר"צ והייתי נגד התנחלויות, וקיפוח הזכויות של הפלסטינים.

מאז ומעולם הייתי חילונית אדוקה ונגד כפיה דתית ופאנטיות מכל סוג, ואני רואה את עצמי כבן אדם נאור ומודרני וכל זה, ואני עדיין כזו בעצם, אבל בזמן האחרון המציאות התחילה להכניס לי כאפות שקצת ישרו אותי למרכז.

זה התחיל עם ההתנתקות שלא ממש עבדה ואיך שלא תסתכלו עליה יצאה כישלון מהדהד, והמשיך עם מלחמת לבנון השנייה שזעזעה אותי כהוגן.

עברתי פה המון מלחמות, קשות מהמלחמונת הזה, אבל פתאום מצאתי את עצמי לתדהמתי, רעיה ואם בישראל, אישה במיטב שנותיה ואזרחית הגונה ומיושבת בדעתה כשאני רועדת מפחד בדרך לעבודה ותוהה אם מותר להמשיך לנהוג כשיש אזעקה,  יושבת במקלט ושואלת את עצמי מתי יפציצו את בית המלאכה שאני עובדת בו ומתפללת שלא תפגע פצצה במפרץ חיפה ותעיף את כל אזור התעשייה לאוויר, מזהה נפילות של קטיושות  ומסתכלת בעיניים המומות בחיפה מופצצת בעוד צבאנו החזק חוטף על הראש מחבורה קטנה וחצופה של טרוריסטים.

והנה, היום קראתי בפורום (שבדרך כלל עוסק בדברים אחרים) את הטקסט הימני הבא ולתדהמתי מסכימה עם כל מילה למרות שהבת שלי משוש חיי משרתת בחיל קרבי והבנים היקרים שלי עומדים ללבוש גם הם ללבוש מדים ממש בקרוב.

איך הגענו למצב שהצבא שלנו הוא גורם כמעט-פוליטי, המפעיל לחץ שלא להתמודד צבאית; שבורח מעימות בכל החזיתות, למשל הסורית, כאשר בכירי הצבא לוחצים על הדרג הפוליטי להיכנס למשא ומתן עם סוריה, כולל החזרת רמת הגולן, העיקר לא להילחם. איך הצבא שלנו איבד את ה"קילינג אינסטינקט", שהיה פעם למפקדיו, חדורי הביטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב כבר על הקרקע ב-1967?

 

איך קרה שהצבא חושש אפילו מעימות מוגבל עם כנופיה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים, לא בלבנון אלא ברצועה הזעירה של עזה, ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה, במחיר השפלתנו, ובמחיר הקרבת האזרחים? מאת ד"ר גיא בכור איך אפשר להסביר את העובדה המדהימה, שצה"ל הגדול שלנו, המהולל והאהוב על ידינו, בורח מעימות בעזה כמו מאש? שהוא מתפלל כל בוקר שה"רגיעה" תימשך, ואולי הארגונים הפלסטיניים לא מתכוונים למה שהם אומרים?

 

הרמטכ"ל הנעלם רב-אלוף גבי אשכנזי, זה שאמרו שהפך את צה"ל למשהו אחר לגמרי, מצוטט כאומר שאין להיכנס לעימות בעזה כמעט בשום מחיר. בעצם צה"ל לא השתנה, ובדיוק כמו במלחמת לבנון האחרונה הוא פשוט לא רוצה להילחם. צבא פציפיסטי. בלית ברירה שלחו אז את חיל האוויר לעשות את המלאכה מול חיזבאללה המחופר בשיטת הווייטקונג, למרות שלמטכ"ל היתה תוכנית מגירה מפורטת כיצד להתמודד במלחמה מול חיזבאללה יבשתית. כיום, בלית ברירה שולחים את חיל האוויר לתקוף בעזה, בתגובה שבלונית, מפוהקת, ללא שאר רוח, ללא חשיבה, ללא שום תכנון. אז, כמו היום, זה לא הצבא ששומר על האזרחים, אילו האזרחים ששומרים על הצבא, שחייליו מאופסנים בקסרקטינים כמו חיילי שוקולד שמורים היטב, ואם חלילה בסיס טירונים ניזוק מקסאמים, אז מפנים אותו פנימה. אך את האזרחים, כמובן, משאירים בשטח.

 

בשיח הישראלי חיילים הרוגים שווים יותר מאזרחים הרוגים, ולכן נזהרים בהם יותר. אבל זהו "צבא ההגנה לישראל", לא "ישראל להגנת הצבא", הלו? מישהו שוב התבלבל שם! איך הגענו למצב שהצבא שלנו, כן, צה"ל של כולנו, הוא גורם כמעט-פוליטי, המפעיל לחץ פוליטי שלא להתמודד צבאית; שבורח מעימות בכל החזיתות, למשל הסורית, כאשר בכירי הצבא לוחצים על הדרג הפוליטי להיכנס למשא ומתן עם סוריה, כולל החזרת רמת הגולן, העיקר לא להילחם. איך הצבא שלנו איבד את ה"קילינג אינסטינקט", שהיה פעם למפקדיו, חדורי הביטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב כבר על הקרקע בשנת 1967.

 

איך קרה שהצבא אפילו חושש מעימות מוגבל עם כנופיה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים, לא בלבנון אלא ברצועה הזעירה של עזה, ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה, ובמחיר הקרבת האזרחים. איך כל זה קורה לנו, על מליארדי השקלים שאנו משקיעים בצבא בשנה. מדוע הביצועים שאנו מקבלים כל כך ירודים בחוסר המעוף שלהם, בינוניים, עם מטכ"ל מפוהק, מפונק, שמן מתקציבי ענק, שלא רוצה להתאמץ יותר מידי, ללכלך את הידיים, בדרך אל האזרחות ומנכ"לות בארגוני הסקטור הפרטי. איך קרה שצבא המתוקצב בלא פחות מ- 50 מיליארד שקל בשנה (2007), כאשר התקציב הזה אינו כולל את תקציבי המוסד, שב"כ, פיקוד העורף, משמר הגבול וסיוע לתעשיות בטחוניות במשבר, המסתכמים בעוד כמה מיליארדי שקלים, צבא כזה אינו פועל? תשאלו בשביל מה אנחנו משקיעים סכום שהוא 17% מהתקציב הלאומי שלנו, על אי-עשיה, ואפילו על אי-הרתעה? האם לא חבל על הכסף?

כדי להבין את התוצאה המחרידה הזו, יש לרדת לסיבות, ואילו כמה מהן:

 

 * עודף משפטיזציה גמר את היוזמה העצמית בצבא. למה להסתכן אחרי המלחמה בועדות חקירה מבזות בנוסח וינוגרד ואגרנט, בעריפת ראשים, ובסיכון הקריירה כולה. והרי כל עימות יגמר ממילא בוועדת חקירה, כיוון שיהיו נפגעים. בג"ץ של אהרון ברק, כאשר זה הכריז שהכל שפיט, גמר את הצבא. שום מפקד בכיר לא יקח עוד סיכון, ההיפך כולם מסתתרים מאחורי היועצים המשפטיים. האם "אמא" מרשה להפציץ בעזה, או לא. מי ששולט היום בצבא אינו הרמטכ"ל אלא היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שהכריז כבר כי מלחמת לבנון האחרונה היתה "מלחמה משפטית", ובמלחמה כזו אסור להמר, אסור להפתיע ואסור להציג גאונות צבאית.

ממילא הדרג המשפטי צריך לאשר זאת קודם. בג"ץ ניצח את הצבא, ובעצם בג"ץ ניצח לנו את הניצחון.

 

* רסן של ארגוני "זכויות אדם" שמטרתם אינה בהכרח טובת ישראל, הקיף את הצבא שלנו בשני העשורים האחרונים, הם מגייסים כספים בחו"ל ומתפרנסים מלזנב בצבא מבפנים. כולכם מכירים מי הם ארגונים אלה. באכיפת בג"ץ האפקט שלהם בגימוד הצבא היה, מתברר, מרתיע, ואפילו קטלני.

 

* דעת הקהל בישראל רואה היום הכל דרך הפריזמה של הנפגעים. עבורה זה הפך להיות המדד היחיד להצלחה או לכישלון צבאי, ולכן הצבא אינו רוצה להיכנס למלחמה או לעימות, מתוך ידיעה שבמלחמה יש נפגעים, מה לעשות. הצבא אינו פוחד מן האוייב, הוא פוחד מן האימהות, מהטוקבקיסטים הצווחניים, ממשפט הרחוב, מכרמלה מנשה, מכתבי התקשורת, שבשבילם להביא ראש של אלוף זה הישג אישי. עבור החברה הישראלית של היום, אם יש קורבן אחד, הפסדנו במלחמה, כפי שיש גלעד שליט אחד.

הכל נעשה בפריזמה של הפרט הלוחם. במלחמת ששת הימים, שנתפסת עד היום כנצחון מזהיר, נהרגו לנו בתוך ששה ימים כ- 800 חיילים. במונחים זה היום, התקשורת היתה מכתירה את המלחמה הזו כ"שואה" וכתבוסה נוראה. אנו מדווחים מיד על כל הרוג, והידיעה הזו משודרת במהלך יום שלם, וכך נוצרת דמורליזציה ותחושת הפסד נורא.

במלחמת ששת הימים המתינו עם הידיעה על ההרוגים עד לסיום המערכה, לא קרה כלום. צה"ל יודע זאת. הוא לא מעוניין לפתוח במערכה צבאית כלשהי, קטנה או גדולה, כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, לא מבחינת האוייב, אלא היריב שבפנים, הצרחות שיקומו כאן, אם יש נפגעים, חלילה.

אוהו.. כאשר אנו מצפים לאפס נפגעים. נפגע אחד – הפסדנו. צה"ל פועל היום על מזעור נזקים ותבוסות, לא עוד על שיטת ההישגים והנצחונות. האוייב קלט את התכונה המוזרה הזו שלנו, והוא מנצל אותה, כמובן, כך עשה נסראללה במלחמת לבנון האחרונה, כאשר מיהר להכתיר את העימות כניצחון שלו, ואנו, מתוך תחושת הכישלון הפנימית, אמרנו אחריו – "אמן".

 

* תהליך הפרטה נפשי, שעברה בעשור האחרון החברה הישראלית, ולא לחיוב. עודף של אינדיבידואליזם הרסני, כאשר רק הפרט מעניין אותנו, ולא עוד המדינה, או הצבא. המונחים פטריוטיות ואהבת המולדת נתפסים ככינוי גנאי בשכבות רחבות, והצבא נתפס כלא רלבנטי, נצלני, כובש ומטומטם. אין זה תהליך ישראלי מקורי, יבאנו אותו כרגיל מאמריקה. שם התהליך של אנטי-מיליטריזציה בתקשורת ובקולנוע החל בעקבות מלחמת קוריאה, ואחר כך מלחמת וייטנאם.

הצבא נתפס כרע, מיותר וקטלני. החלה בכך הסידרה מ.א.ש, שעשתה זאת בזהירות (1972-1983, הסרט במקור 1970), כאשר המתנתחים והרופאים בזמן מלחמת קוריאה עושים צחוק מן הצבא, אם כי בתמימות שובת לב, ומאוחר יותר בצורה הבוטה והנוראה ביותר, המחזמר ואחריו הסרט – שיער (1979, במאי מילוש פורמן). אה? כמה כיף להיות בעד השלום והפיוס בעולם! עם השיער המגודל וסימלי השלום. אחח, איזה כיף במחנה הזה, וכמה לא בוגר, ולא אחראי.

מי מאיתנו לא דמע כאשר ברגר הצעיר שבסרט נהרג בוויטנאם, ואז הסצינה המזעזעת של תחיית המתים, על מצבות האינסוף של בית הקברות, בוושינגטון הבירה. זה היה באמריקה בשנות השבעים של "ילדי הפרחים", ואלינו כפרובינציה מרוחקת וקרתנית זה הגיע עם ההתבוססות בלבנון בשנות השמונים והתשעים.

כמה מצמרר היה לשמוע את ראש הממשלה יצחק רבין שר את שיר לשלום, שנכתב בהשראת "שיער" דקות אחרות לפני שנרצח. הקהל שלו לא רצה עוד מלחמות וצבא, הוא רצה הסדר שלום בכל מחיר. בכל מחיר, אפילו של השמדתנו.

ישנם ציבורים שלמים שכבר מתנתקים אט אט מן הצבא וכל מה שהוא לכאורה מסמל, כך ששכבות לוחמות חדשות נכנסו כיום לבצע את העבודה, בעיקר הציונות הדתית, שמאוד בולטת במימד הצבאי, ועולים חדשים, שעבורם זהו מסלול של מוביליות חברתית. הרמטכ"ל יודע את כל זה, ואין הוא מעוניין לפתוח הכל מחדש כמו במלחמת לבנון האחרונה או הבוץ הלבנוני במשך 18 שנה לפני כן, בעקבות טפשות של פוליטיקאים שהנהיגו אותנו אז. הוא יודע ששקיעה במחנות הפליטים בעזה תפנה את החברה מחדש נגדו ונגד צה"ל, ותזרוק את הצבא למוקד זעם ציבורי ותקשורתי מחודש.

הוא יודע שהישראלים יקריבו את שדירות, את אשקלון ועוד, העיקר שהבורסה והרווחים האישיים יעבדו. הצבא יודע שאין לו גיבוי אמיתי בעורף. בישראל של היום, של רק "אני" ו"אני" ולעזאזל הסולידריות החברתית, מבלי שאותם ישראלים מבינים שהיום זו שדירות מחר זו תל אביב.

תקשורת צמאה לטרף, אפס נכונות לנפגעים, אינידיבידואליזם מתאבד, הטובים שעוזבים החוצה את הצבא בשל איבוד היוקרה, ומשפטנים טורפים שמחכים בפינה – אלא מונעים מצה"ל לפעול.

לא חיזבאללה ולא חמאס. צה"ל של היום אינו מסתכל קדימה בחשש, הוא מסתכל אחורה, לעורף, בחשש הרבה יותר גדול. החשש הגדול ביותר שלו שהוא ישאר פשוט – לבד. צה"ל אינו עוד "צבא העם". הוא הצבא שפוחד מן העם. מי שגוזז את מחלפותיו של צה"ל אינו האויב, אילו אנו עצמנו. אלא שכאן זו לא אמריקה הגדולה, כאן זה המזרח התיכון, שמחכך ידיים בהנאה לנוכח תהליך ההרס העצמי וסירוס הצבא הגדול באיזור. הם כבר לא צריכים לעשות את העבודה. אנו כבר עושים זאת בעצמנו טוב יותר – עבורם.