מה, זה הכול?

אתמול, אחרי הרבה דחיות ועיכובים הגענו סוף סוף, אני ועוגי, לבנק, כדי לפתוח לילד הגדול הזה חשבון משלו ולברר מה מצבו של חשבון החיסכון שפתחנו לו לפני כמה שנים.


כמובן שמה שהבטיחו לי כשעשיתי לו ולצץרץ את החיסכון הקטן הזה לא התקיים בפועל.


כלומר כן, אבל… אתם יודעים איך זה בנקים.


כשפתחתי את החיסכון אמרו לי שזה חיסכון טוב ושאחרי מספר שנים אפשר יהיה להוציא את הכסף מתי שנרצה. מסתבר שכדי להוציא את הכסף שאני חסכתי בשבילו הוא צריך לעשות קודם חשבון בנק, ושאם הוא לא יוציא אותו מתי שהבנק רוצה – נקודת יציאה קוראים לזה – יורידו לו עשרה אחוז קנס.


הילד כמובן התלהב לשמוע שיש לו כמה אלפים שממתינים לו ואין לו סבלנות לחכות עד אוגוסט, הוא רוצה את הכסף כבר ועכשיו כדי לקנות לעצמו איזה צעצוע אלקטרוני יקר שראה אצל חבר, אבל הבנק אומר לו חכה, תחתום עכשיו ואת הכסף, מינוס עשרה אחוז, תקבל רק בעוד חודש.


אנחנו נדהמים לשמוע שהוא מוכן לזרוק אלפיים שקל על גיים בוי משוכלל, psp  קוראים לצעצוע הזה, ופתאום מוכן לוותר על נסיעה לפולין שבית הספר שלו מתכנן. גם אחיו הצעיר צוחק ממנו וקורא לו מתלהב, צץרץ מתכנן לשמור על הכסף שלו עד הקיץ, ואז להוציא אותו על רישיון נהיגה שהוא חומד לעשות.  


עוגי, בניגוד אליו, גרוע מאוד בדחיית סיפוקים, הוא רוצה את משחק המחשב שלו כאן ועכשיו ולא מעניין אותו יותר כלום.


הילד מתעקש, אני מוותרת כרגיל, הוא חותם שהוא שובר את החיסכון למרות הקנס, אחר כך אנחנו מבקשים בשבילו גם כרטיס אשראי ואפשרות לבדוק את מצב החשבון שלו דרך האינטרנט, מקבלים שובר מתנה לריקושט  והולכים, שמחים וטובי לב, הביתה.


בבית הג'ינג'י שומע על העשרה אחוז וחוטף חום. לא חבל? הוא שואל, שיחכה קצת, מה בוער לבזבז כסף על שטות כזו? וכרטיס אשראי לעוגי? הרי בעוד שבועיים לא יישאר כלום מהכסף, הוא יוציא הכול על שטויות.


צץרץ שצעיר מעוגי בשנתיים, אבל הרבה יותר מחושב וזהיר ממנו בענייני כספים מסכים. עוגי, נכון לעכשיו, עוד לא בבית, הלך לתנועה ואחר כך לבילויים והיום יישן עד הצהרים.


נראה איך הוא יגיב כשאבקש ממנו לדחות את שבירת החיסכון כדי להימנע מקנס ולהמתין קצת עם ה psp הזה.


בערב אני בודקת את מצב החשבון שלנו ומגלה לשמחתי שנכנס סכום כסף לא צפוי, אבל מועיל מאוד שיעזור לנו לעשות לקנגו טסט, ואולי נוכל לקנות לילדים במזומן נעלי חורף? ואולי גם אני אתפנק לי בזוג נעלים חדשות?


כבר שנתיים לא קניתי וצץרץ צריך מסך מחשב חדש ויש חוב למוסך על תיקון האוטו שלי ו….


בקלות יכולנו להוציא פי עשר מהכסף שנחת במפתיע בתוך משיכת היתר שלנו על דברים שכולם נחוצים דחופים וחשובים, אבל אף פעם אין לנו די כסף לעשות. אנחנו מדברים על הסכום הזה, כל אחד מושך לכיוון שלו ושנינו יודעים שבסוף יקרה מה שהג'ינג'י רוצה כי אצלנו בבית הוא שר הכספים ויש מעט מאוד דברים שבאמת חשובים לי כדי לריב איתו ולמשוך חזק את השמיכה לכיוון שלי. אני בטח אתעקש רק על תיקון המצלמה שלי ועל קניית מסך מחשב חדש לצץרץ כי הישן פשוט הורס לו את הראיה, ואולי בכל זאת אקנה לי נעלי חורף? או שלא.


 


בלילה לפני השינה אני מתכרבלת בחיבוק החם שלו וחושבת לעצמי בצער כמה זמן, אנרגיות ומאמצים אנחנו מקדישים לעניין הזה של כסף ושל רכישת דברים וצבירתם.


מתי הפכנו לעבדים של הרכוש שלנו?


אני מרגישה לפעמים שאני חיה רק כדי לשרת את הבית ואת הציוד שאנחנו אוגרים בתוכו. רשימת הדברים שצריך לקנות ולתקן חולפת במוחי בתהלוכה ארוכה ויקרה עד לייאוש – יש את דלת הכניסה שצריך להחליף, וצריך לצבוע את הקירות, ויש את עניין הארנונה שצריך לסדר ותכננו עוד בקיץ להתקין מרקיזות מעל המרפסות ולא יצא, אולי עכשיו? וצריך לקנות מחשב חדש לעוגי כי הישן לא מספיק מהיר – הוא רק משחק בו, אבל דווקא המשחקים האלו מחייבים מחשב יקר מאוד (שיתיישן כמובן בעוד שנה שנתיים ואז יהיה צריך לקנות שוב חדש) ומה עם שיעורי פילאטיס שאין לי כסף לממן? והטיול לחו"ל שנורא בא לי לעשות עם הג'ינג'י? ונציה עוד מעט תשקע בים, צריך למהר לבקר שם, והמקרר שלנו שגילו כגילה של לילי והדלת שלו חלודה נורא, הגיע הזמן להחליף, ומתי נקנה מזרונים חדשים ללילי ולעוגי? שלהם כבר ממש ישנים ומרופטים, והאסלה בשירותים שלנו סדוקה והברזים במקלחת של הבנים על הפנים ו….


אין לזה סוף, וכל דבר שקונים עולה כסף שפירושו הוא שעות על גבי שעות של עבודה קשה בבית המלאכה השנוא עלי שמייבש לי את השכל, רומס את נשמתי, מאמלל אותי והורס לי את הבריאות, וככה אנחנו חיים כבר שנים על גבי שנים, רצים כל הזמן אחרי עוד רכוש, ועוד כסף, ועוד דברים שצריכים ורוצים, ומתי כבר נגיע למנוחה ולנחלה? מתי יהיה סוף לסיפור המתיש הזה ונוכל לנוח וליהנות קצת? כמה אפשר לרוץ כל הזמן?


הרי לקבר – שכבר קנינו, (חלקה זוגית בבית הקברות הישן הנשקף על נוף מקסים של העמק) – ניקח רק את עצמו, ולתכריכים אין כיסים, אז באמת, מה הטעם בכל המאמצים האלו?


אין לי מושג, ממש לא, וגם אין לי זמן לחשוב על זה כי היום יום שישי, ואני צריכה להספיק לבשל, ולנקות, ולעשות קניות, ויהיו שוב עיתונים חדשים לקרוא, ואולי אספיק לכתוב עוד פרק בסיפור החדש שאני רוקמת, ורק שהיום לא אצטרך שוב להפסיק באמצע הניקיון בגלל כאבי הגב הארורים האלו שעוד לא ביררתי ממה הם נובעים, וזה מזכיר לי – צריך להתקשר לרופא בשבוע הבא ולשאול מה עם הבדיקה הזו שאני צריכה לעשות, ולקבוע תור לרופא השני כדי לברר אם הבדיקות דם שלי בסדר, או שצריך להחליף שוב תרופות? ואל תשכחי שהיום יום שישי וצריך לקחת את הכדורים הצהובים המגעילים ההם, ובשבוע הבא חנוכה ויש מסיבת חנוכה, והנה עוד שבוע מחייך עבר, שבוע שלא יחזור ושאת רובו הקדשת למרוץ אחרי כסף וחפצים, מריבות חסרות טעם עם המשפחה, ויכוחים ואי הבנות והתרוצצות מעייפת, ושוב בישולים, ושוב קניות, ושוב ניקיונות של חדרים שבעוד כמה ימים שוב יהיו מלוכלכים… לא להאמין, הנה הגיעה שנת 2009 לא מזמן חגגנו את המילניום וכבר עברו תשע שנים וכל שנה את יותר עייפה, ופחות נמרצת, פחות מחייכת, יותר מבוגרת, מקומטת, כבדה ואפורה… ועייפה, כל כך עייפה… ומה, זה הכול? זה כל מה שיש בחיים? באמת? זה הכול וככה זה יימשך עד הסוף?

20 תגובות בנושא “מה, זה הכול?

  1. מכל סיפורי הכסף האלה, תפס את תשומת לבי פרט מוזר – למה אתם צריכים לקנות חלקת קבר (קרוב לשלושים אלף שקל?)? נראה לי שעם הכסף הזה רוב הבעיות שלכם היו נפתרות

    אהבתי

  2. את החלקה קנינו מזמן, עוד כשאבא של בעלי נפטר.
    והיא עלתה הרבה פחות.
    גם אני חשבתי שזה רעיון משונה אבל לבעלי היה אז מצב רוח מורבידי כזה… לא רציתי להתווכח איתו.
    אני לא חושבת שיש איזה סכום שהיה פותר לנו בעיות, ביידיש אומרים שכסף זה כמו מים מלוחים – כמה ששותים נשארים צמאים.
    זה לא הכסף אלא הצורך המטורף הזה לרכוש ולצבור עוד ועוד רכוש ולשדרג כל הזמן מה שיש ותמיד לרוץ אחרי הדבר הבא… זה מה שמעיק, לא מחסור בכסף.
     

    אהבתי

  3. אהבתי את איך שכתבת עם זה, והסכמתי עם הכל, במיוחד עם "ועייפה, כל כך עייפה," שזה בדיוק איך שאני מרגישה, ובאמת לא פעם נדמה שזה הכל, כמו שכתבת בסוף – אלא שלפעמים, פה ושם, יש רגעים קטנים של חסד. לפעמים הם קשורים לאנשים שקרובים לנו ולפעמים לא, ובכל מקרה הם נדירים למדי, אבל כשהם מופיעים פתאום אני אומרת לעצמי, שאפילו אם זה רק בשביל הרגעים האלה, זה היה כדאי.

    אהבתי

    1. לי הם לא מספיקים, אולי הם מעטים מידי ואולי הקושי להמשיך ולסחוב הלאה גדול מידי…
      לא די בכמה דקות טובות כל כמה שנים, זה פשוט לא מספיק לי.

      אהבתי

  4. אני מכירה את התסכול הזה של להיות במצב בו נמנעים לקנות גם דברים נחוצים וכל הוצאה נשמעת כמו איום מפחיד.
    זה נכון שפעם הסתפקו בפחות ואורח החיים של כולם היה יותר צנוע. לפעמים קצת בא לי לחיות ככה אבל אני לא רואה איך אני עושה את זה.
    היום גם יותר קשה למצוא דברים שהם חינם.
    כתבת פוסט מעניין.

    אהבתי

    1. החיים כיום יקרים ומסובכים הרבה יותר דווקא בגלל כל ההמצאות האלו שנועדו להקל עלינו.
      רק על תקשורת אנחנו מוציאים מאות שקלים ועוד מקרינים לעצמנו את המוח כתוספת 😦
      כל הזמן מריצים את עצמנו אחרי כל מיני צעצועים חדשים שנדמה לנו שחיינו לא יהיו חיים בלעדיהם.
      קוראים לזה קפיטליזם.

      אהבתי

  5.  
    פעם היתה לי דירת גג יפה בתל אביב
    עם מטבח מפואר וג’קוזי
    ומרפסת מלאה עציצים
    וכל הזמן רציתי עוד ועוד
     
    היום יש לי רק אותנו
    ואת כלי המטבח
    ואני מאושרת עד בלי די
     
    אז אולי
    זה נכון
    איזהו העשיר
    השמח בחלקו
     
    אי אפשר לדעת מה יקרה
    אחרי הילדים
     

    אהבתי

    1. זה לא חייב להיות ככה, צריכה להיות שותפות ולא ניצול.
      זה תלוי בנו, אין חוק שנשים חייבות לשעבד את עצמן לנוחות בני המשפחה למרות שזה המצב בדרך כלל.
      זה כל כך מקובל עד שאף אחד כבר לא רואה בזה פסול ונדמה שככה צריך 😕

      אהבתי

  6. צורבת, אל תחליפי את המקרר הישן. תקני אותו, שפצי אותו ותמשיכי לשמור עליו. המקרר החדש שתקני יחזיק גג 5-6 שנים. מניסיון.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s