פורנו רגשי

כמו כולם גם אני עקבתי בדריכות אחרי הפיגוע בבומבי וכן, אני מודה, עם כל הכאב על כול מי שנפגע ונהרג על לא עוול בכפו בעיקר נגעו לליבי האנשים ששהו בבית חב"ד.

הסיפור הדראמטי כל כך על הצלתו המופלאה של הילד הקטן שהוברח ברגע האחרון ועל מותם הטראגי של הוריו ציער אותי ואני בטוחה שאת כל מי ששמע עליו.

ובכל זאת כשאתמול הראו בחדשות את מוישי הקטן בזרועות סנדרה המטפלת (ששמעתי שהייתה בנוסף לכל גם חברה טובה של אימו המנוחה) והמצלמה התעכבה על פניו המעוותות מבכי כשקרא נואשות לאימו שלא יכולה יותר לענות לו סגרתי את הטלוויזיה בהרגשת אי נוחות ואפילו זעם.

ברור שילד בן שנתיים שניתק בצורה כל כך פתאומית ואלימה מאימו ומאביו יסבול מאוד ויבכה, ואני מניחה שעד סוף ימיו יתאבל על מותם בטרם עת של הוריו, אבל למה צריך להראות לנו בשידור את בכיו ולהשמיע את קריאותיו קורעות הלב?

מה הטעם בזה?

מה התאווה המגונה הזו להכנס לתוכי נשמתו של כל מי שאיתרע מזלו הרע לסבול ולהתאבל ולשדר את זה לכל עם ישראל?

כל יצור אנושי – בין אם הוא הורה או בן להורים – בטח יכול לדמיין לבד את בכיו של הפעוט, ואת צערם של קרוביו שקצרה ידם מלנחם אותו, באמת צריך להראות את זה בחדשות?

בעיני זו פורנוגרפיה מהסוג המתועב ביותר. אני מניחה שאם היה מבוגר מספיק לדבר היו תוקעים מקרופון בפרצופו ושואלים איך הרגשת כששמעת שהוריך נרצחו, או משהו נתעב דומה.

הלהיטות הזו… להיטות צהבהבה ומעוררת סלידה לחטט בפצעים המדממים לא מוסיפה שום דבר לאיש, אין לה שום קשר לזכות הציבור למידע והיא מגונה ומכוערת ביותר, כמוה כמציצנות פורנוגרפית נפשעת ועדיף לה שתיפסק.