סדר עדיפויות

זה שיעקוב אלפרון חוסל זה באמת נורא חשוב, והצורה שבה ניסו להסביר ביומן החדשות מי חוסל בלי להגיד את שמו הייתה ממש מצחיקה, אבל לי כאימא לחיילת לוחמת (אני מתקשה להאמין שאני באמת כזו, הרי רק לפני כמה ימים עוד החלפתי לה חיתולים) יש סדר עדיפויות משלי.

וכך קרה שהיום בצהרים בעודי מנסה לנחש לפי הרמזים של הכתבת הדס שטייף איזה פושע נהרג על עוול בכפו מתקשרת אלי לילי – הלוחמת שלנו – ומבשרת לי שהפסיקו להם את הטירונות ושלחו אותם לתפוס קו בצאלה ליד אילת כדי לשחרר לוחמים קצת יותר מנוסים ממנה לשמור על הגבול מול עזה.

עלול להיות שהיא לא תגיע בשבת וגם אם כן ישחררו אותם איך היא תגיע מצאלה לצפון?

וממתי הבת שלי – בלודינית עדינה ושבירה – תופסת קווים?

אחר כך היא ביקשה שלא אספר לסבא ולסבתא כדי לא להלחיץ אותם וגילתה לי שבעצם התקשרה קודם כל לאבא שלה (היא לא זוכרת את זה, אבל מדובר באותו אבא שהיה נכנס להתקף היסטריה ומבקש שנרוץ למיון כל פעם שהחום שלה היה עולה קצת) אבל מאחר ולא השיגה אותו התקשרה אלי.

אמרתי שבסדר, ניסיתי להישמע מעודדת ורגועה ככל האפשר ומיד אחרי שנפרדנו התקשרתי לאימא – בשבילה זו סבתא אבל היא קודם הייתה אימא שלי) וסיפרתי הכל.

שתינו נאנחנו ונזכרנו איזה גמדונת קטנה וחמודה היא הייתה פעם (גם כיום היא די פצפונת) וקיווינו שהיא תחזור בסוף השבוע ושצה"ל יודע מה הוא עושה למרות שכל הסימנים מראים ההפך – הבת הענוגה שלי לוחמת? מישהו שם יצא מדעתו.

ואם כל זה לא מספיק אז עוגי עושה בימים אלו את שבוע הגדנ"ע שלו וכל כמה שעות הוא מתקשר להתבכיין שלא נעים לו לשחק בחיילים, שכל הזמן מנחיתים עליו פקודות ומצווים עליו לעשות הכל תוך שלושים שניות, והאוכל לא טעים והמדים שנתנו לו גדולים מידי והוא רוצה הביתה.

והוא דווקא עלם גבוה וחזק ובנוי לתלפיות ובכל זאת הוא מעדיף להתפנק אצל אימא.