עלילות צורבת בעיר הגדולה

או איך התחלתי להעריך את השגרה ולתעב את ארה"ב


הטיול לתל אביב היה בסדר גמור, אני ממש גאה בעצמי שהצלחתי לא להיכנס לפאניקה למרות שגיליתי רק אחרי שנכנסתי למתחם הרכבת שהרכבת שאני ממתינה לה מגיעה רק בימי ראשון.


למרות הבהלה שאחזה בי פניתי לקונדוקטור חביב שהרגיע אותי ובעצתו הצלחתי להחליף שלוש רכבות בשעה ולהגיע בשלום להרצליה ולפגוש שם את נילי ידידתי שעשתה לי טיול בעיר ללא הפסקה.


נהניתי לטייל בשיינקין ולנסות לצוד לה תיק עור צבעוני. למרבה הצער לא הצלחנו במשימה, אבל במקום מצאנו פאוץ' מעניין, כמה חגורות יפות ולא יקרות והמון חנויות מלאות חפצים מקסימים.


תכננו להמשיך בטיול אחרי העניין הקטן של הביקור בשגרירות האמריקאית, אבל אחרי השהות המאוד מאוד ממושכת שם כבר לא הצלחתי יותר לזוז מרוב עייפות ועוגמת נפש ופשוט חזרתי הביתה.


עד עכשיו כואבות לי הרגלים מעמידה ממושכת של שלוש שעות בתור הכי איטי ונסחב שחוויתי מימי.


אני פשוט לא מבינה למה זה צריך להיות ככה ולמה היחס שלהם לכל מי שרוצה לבוא לבקר אצלם הוא מאוס ומעליב כל כך.


אולי מישהו בשגרירות יכול להסביר לי למה צריך להזמין מאה איש לאותה שעה וכשכולם מגיעים לא להפעיל את כל הדלפקים שיש אלא רק שנים שלושה, ומה דחוף להם כל כך להתייחס אל הפונים אליהם כאל פושעים בפוטנציה, לקחת טביעת אצבעות ולא להרשות להם להביא אפילו עיתון או ספר בזמן שעומדים בתור?


אם הייתי מבקשת ויזה רק בשביל טיול הייתי כבר מבטלת אותו לאות מחאה, יש עוד מקומות יפים בעולם שבניגוד לאמריקאים דווקא שמחים שבאים אליהם מבקרים ומבזבזים אצלם כסף.


הם הצליחו להוציא לי את החשק לטייל אצלם ולבזבז אצלם את כספי וזמני. אני באה רק כי אחי גר שם ואני רוצה להשתתף בבר מצווה של הבן שלו, ומצידי הם יכולים להיחנק!


מעליב אותי שאני צריכה לתת טביעת אצבעות ולהתאמץ להוכיח להם שאני לא רוצה להגר לאמריקה ולא לפוצץ שם אף אחד.


החשדנות שלהם פשוט חולנית, ומה היה קורה אם הם היו מסבירים לאנשים שמדובר בכמה שעות עמידה בתור בלי אפשרות להכניס ניידים, או אוכל, או אפילו ספר או עיתון לקריאה, ושצריך לקחת כסף מזומן כדי שישלחו לך את הדרכון אחר כך?


ולמה כל התהליך המשפיל והמעייף הזה צריך לעלות כל כך הרבה כסף?


אפילו לשים את התיק מחוץ לשגרירות כי אסור להיכנס עם תיקים עולה כסף.


נתקעתי שם משעה שתים עשרה וחצי עד שלוש ואת רוב הזמן העברתי בעמידה בתור.


דווקא הקהל הישראלי היה מקסים. כולם היו שקטים ומנומסים וחביבים מאוד זה לזה. שמרו על התור למופת גם כשמישהו התעייף והלך לשבת בצד, ניסו לעזור בעצות אחד לשני ואף אחד לא צעק ולא עישן.


לעומת הישראלים הפקידים האמריקאים היו גסי רוח וחצופים, שאלו שאלות חטטניות ומרגיזות בקולי קולות ככה שכולם שמעו, ובמו אזני שמעתי איך נוזפים באיש אחד שחייך מרוב מבוכה ועצבנות ואילצו אותו להתנצל שהוא מעז לחייך.


הרגיז אותי שהם סירבו לתת ויזה לכמה צעירים שהעזו לרצות לטייל באמריקה למרות שהם לא נשואים ולא בעלי ותק בעבודה וחרה לי מאוד שנתנו לכול הפונים הרגשה שהם תתי אדם  בזויים ופושעים בפוטנציה.


אם נותרה בי שמץ חיבה לארה"ב היא התפוגגה אחרי הביקור בשגרירות והפכה לתיעוב ובוז


חוץ מזה היה לי אחלה טיול, נהניתי לצאת מהשגרה ולהסתכל על העולם ועל עצמי מזווית אחרת ושונה, ורק חבל לי שייבשתי את נילי המסכנה כל כך הרבה זמן מחוץ לשגרירות על לא עוול בכפה.


היה ממש נחמד לגלות כשירדתי בחיפה שירד גשם שם והכל היה רטוב ומדיף ריח חורף, ולמרות העייפות עוד הספקתי לעבור דרך המרכז ולקנות לצץרץ את חולצות החורף לבית הספר.


כמה טוב להיות בבית, ומחר אחזור שוב לשגרה הפשוטה, הנעימה והמוכרת.

10 תגובות בנושא “עלילות צורבת בעיר הגדולה

    1. הבלוג הקשיש שלי נמצא הרבה זמן בשטח והגיע לכאן כמהגר לא חוקי מתפוז. 😛
       
      שמעתי שיש פה מלאכים סמוקי כנפיים ובאתי לבדוק את התופעה >:D<

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s